אני תוהה עם עצמי על משהו לאחרונה. אנחנו חיים במה שאנשים מכנים “מגפת הבדידות”. יותר ויותר אנשים נשארים רווקים, מוותרים לגמרי על דייטים, ומתלוננים על כמה קשה למצוא חיבור. אבל כשמסתכלים מקרוב על אותם אנשים שמביעים בדידות, רבים מהם לא מגלים עניין אמיתי להשקיע מאמץ. הם רוצים זוגיות בלי לעשות את הבסיס: תקשורת ברורה, עקביות, אחריות, ועמידה בדברים.
יש אפילו כאלה שמתחילים לפקפק בשאלה האם אינטליגנציה רגשית היא בכלל דבר אמיתי, וזה בכנות מדאיג אותי לגבי הכיוון שאליו אנחנו הולכים.
עם העלייה של AI, אנשים פונים יותר ויותר לצ’אטבוטים לשם תחושת חברות. אני מבין את המשיכה, במיוחד כשאינטראקציה אנושית אמיתית מרגישה מתישה — אבל זה גורם לי לתהות לגבי העתיד של קהילות ה -BDSM והקינק.
BDSM דורש אמון עמוק שנבנה לאורך זמן, משא ומתן ותקשורת ברורה, קריאה של שפת גוף ורמזים רגשיים, אחריות ועקביות, ונוכחות אמיתית עם אדם אחר. אם אנשים מתקשים בדברים האלה גם במערכות יחסים וניליות, איך הם ינווטו את המורכבות הנוספת של חילופי כוח, סיכון פיזי, פגיעוּת רגשית ואפטרקייר?
אני באמת סקרן לדעת איך אינטרקציה פנים־אל־פנים תשרוד, כשנדמה שכישורי תקשורת וניסיון אנושי אמיתי נמצאים בירידה. האם אנחנו הולכים לקראת דור שמתעניין בקינק אבל לא מסוגל לפתח את הכישורים הבין־אישיים הנדרשים כדי לתרגל אותו בבטחה? האם BDSM יהפוך יותר ויותר למשהו שאנשים חווים רק דרך VR או בני־לוויה מבוססי AI?
אשמח לשמוע נקודות מבט על זה, במיוחד מאנשים שנמצאים בלייפסטייל כבר הרבה זמן. איך אתם רואים את זה מתפתח?