עצם העובדה, שתנאי מוקדם להתפתחות מערכות יחסים עמוקות ומתמשכות בין שני אנשים, היא השגת יכולת התעמקות עצמית וגם כלפי אחרים - אמפתיה והבנה, הפותחים דרך עמוקה ליחסים מרובי רבדים בין בני אדם - יוצרת דילמה מוזרה.
כאשר אחד מבני הזוג מפתח לאורך השנים יכולת גדולה יותר לאהבה עמוקה ולכבוד מבוסס וריאליסטי כלפי הצד השני (שהופך לחלק מחייו האישיים והחברתיים), הוא או היא עשויים למצוא מישהו אחר שעשוי להיות מתאים או אפילו מתאים יותר.
אם כן, בגרות רגשית, אינה ערובה ליחסים נטולי סכסוכים ויציבים אצל זוג. מחויבות חזקה לאדם אחד, ערכים מוסריים משותפים וחוויות חיים משותפים יעשירו וישמרו על יציבות הקשר, אך אם הידע העצמי ויכולת ההתעמוקות והשיקוף גדולים, כל אחד מבני הזוג עשוי לחוש מעת לעת את הרצון למערכות יחסים אחרות (הערכת המציאות הקיימת יכולה להוביל לכך) וכמובן הכחשה עצמית החוזרת על עצמה לאורך השנים.
מצד שני,הכחשה עצמית ושאיפה יכולים להוסיף עומק לחיי הפרט וכמו גם לזוג; כיוון השאיפות, הפנטזיות והאינטנסיביות של המיניות במערכת היחסים הזוגית יכול לקשט בצבעים נוספים, אך בלתי נראים לעין חיצונית, בחיי האהבה הזוגית.
כל מערכות היחסים האנושיות חייבות להסתיים מתישהו, והאיום של אובדן ובדידות, ובסופו של דבר - המוות, הופך לנורא ביותר במיוחד אם האהבה חזקה מאוד. אם מבינים זאת מחזקים את האהבה עצמה.