זה לא בלוג!

אומנם לא אני כתבתי, אבל זאת הייתה אחת הבקשות שלי, שהיא תכתוב על החוויה.

היא לא בכלוב, אבל הרגיש לי שהחוויה שלה מיוחדת ושווה שיתוף.

מייד maid

אני לא זוכרת מי הציע את הרעיון, סטס Ctac DM או אני, שאבוא לפליי בתפקיד הבאטלר (או המייד - maid באישה).
כבר שנה שהחבר האהוב הזה חופר לי על באטלר, על החזון שלו, הפרוטוקול המדויק, כמה קשה למצוא אדם מתאים לתפקיד הזה..
ואני מצידי חופרת לו על הגילויים המרגשים שלי בעולם החדש שגיליתי פה, על השירותיות שלי, על השפחה, על משמעת וסדר והחפצה.
כבר השתתפתי באירוע דומה בתור משרתת,
אני משרתת את האדון שלי בבית בטקסיות ומסירות,
וחיכיתי בהתרגשות רבה לפליי הזה,
לראות לראשונה אנשים שחיכיתי להכיר
ובעיקר, להיות ה'מייד'.
כמה ימים לפני ערב האירוע סטס פירסם לכל מי שיהיו נוכחים, וגם לי, פרוטוקול מפורט של תפקיד המייד,
מלא חוקים! אסור לגעת בי או לנסות לקשקש איתי, פונים אלי רק באופן רשמי ורק בשם 'מייד'. אני רשאית לפנות אל האנשים רק ב'אדוני' ו'גבירתי', ואסור לי להישיר מבט. התפקיד שלי הוא לשרת את כל האורחים, לקבל אותם בכניסה בברכה רשמית ולקחת את התיקים שלהם, להגיש להם שתייה ואוכל, לסייע בסשנים אם מבקשים ממני ולתקתק את המטבח באלגנטיות כך שהמארחים יהיו חופשיים לגמרי לשחק.
האמת, לא היה לי קשה.
אני אוהבת לשרת, רגילה לתקתק מטבח או להגיש אוכל ולדאוג לכולם. הרקע שלי בחינוך ובמכירת אוכל במסיבות גם הרגיל אותי לרגעי הלחץ, כשהצטברו כמה בקשות במקביל. אלו לא היו האתגרים שלי.
האתגר הגדול ביותר עבורי היה לא לגעת, לא לחבק ולא להיות מחובקת או אפילו ליטופון קטן.. בחלל כל כך מלא באנשים היה לי מאתגר מאוד. עד כדי כך שהיה רגע שהתחכחתי עם הכתף בעדינות בחברה אהובה רק כדי להרגיש קצת מגע אנושי חחח
כל כך שמחתי כשמישהו הזמין אותי לקחת את היפה שלו, שהיתה כמו ציפור קטנה אחרי סשן יפהפה וכואב, וביקש ממני לכסות אותה בשמיכה ולחבק אותה. אוחח זה היה רגע של רכות שכל כך הייתי זקוקה לו.
האתגר השני היה לא להסתכל בעיניים. הרגשתי לרגעים לא מנומסת אפילו לא להביט באדם שמדבר אלי. אבל זה היה הפרוטוקול ועל אף כמה התפלקויות לא רצוניות (אולי חלק רצוניות 🙈) של העיניים, דבקתי בפרוטוקול.
כמעט כל הנוכחים קראו את הפרוטוקול ושיתפו פעולה מהרגע הראשון והייתי חייבת להניח שהם מבינים למה אני לא מסתכלת להם בעיניים. הסתובבתי בחלל הדירה והמטבח כל הערב בנעלי עקב ושמלת משרתת והקולר שהאדון שלי ביקש שאלבש (הוא לא בא איתי לאירועים אבל שמח 'להשאיל' אותי ושמח שאני מגיעה ומשתתפת).
עצם ההסתובבות במרחב כמשרתת, הרגעים בהם עמדתי בתנוחה המוסכמת מראש, יודעת שמסתכלים אבל לא יכולה להישיר מבט, לא לחייך לחברה אהובה… זה היה קצת כמו מדיטציה, כמו ללכת רק על הקווים. והמבט של סטס ששומר עלי ממרחק, מדי פעם מתקרב לתת קצת ביטחון וחום אנושי שהיה נדרש ❤
אני מודה על החוויה הזאת ומודה לכל המשתתפים שנתנו לי את הזכות להגיש להם משקה או אוכל, להלביש אותם במחוך ומגפיים, להחזיק את הראש ולעזור לעטוף בניילון, לנקות את הדם מהרצפה ואת שאריות המחטים, לחבק, לסדר ואפילו לשטוף כלים.
ומודה לסטס שמעבר לזה שהוא חבר טוב ושותף לדרך, גם איפשר לי לחלוק בצורה כל כך נעימה ונקייה טעימה מהבדס"מ שלי (שהוא בדרך כלל הרבה יותר מטונף חחח).