מאז שאני ילד עולם הסטיות (לוו דווקא המיניות) עניין אותי, תמיד חשבתי איך משהו שעובד ועל פניו נורמלי חברתית יכול להיות "טוב יותר" עבורי כמובן, איך אני מטמיע את הפנטזיה
אצלי בגוף, בחוויה, במציאות.
התבגרתי, עולם המיניות התגלה בפני, בהתחלה עבורי הכל היה בתולי , והסקרנות הטבעית התפזרה לכל עבר.
אבל בכל מקום שכבר הצלחתי לבסס ידע וקצת ניסיון, חיפשתי איך אני "סוטה" את החוויה ומגלגל אותה למקום חדש, אולי אפילו מקצין אותה במבט מהצד.
לדוגמה, אם מצאתי שאני נהנה להכניס אצבע ארצה לדעת מה יקרה לשתיים, שלוש, יד, אגרוף, כמה דילדואים, בקבוק ,מחבט וכו'.
עולם הסטיות הזה דוחף לחוויות, לרצון לחקור עוד ועוד את המוח הסוטה שלי ובתקווה גם את המוח הסוטה של הפרטנרית.
במקביל נכנס גם עולם הבדסם עם הפרקטיקות השונות, המנטאלי העמוק, מצבים רגשיים מוקצנים ועולם התחושות - מה ניתן להפיק מהגוף והמוח ביחד.
גם כאן, ישנה סקרנות טבעית והרצון לסטות "מהנורמלי" לגירסה שאני מתחבר אליה יותר, שוב במבט מהצד היא יכולה להראות קיצונית.
המנגנון הזה של הרצון לסטות שעובד אוטומטית ומעלה רעיונות, מחשבות, פנטזיות ומתחברת לצרכים ורצונות, עובד בלי שליטה ביצירה, כי מי רוצה לרתום את המקום השמח, המהנה והיצירתי הזה אצלו בראש.
החלק המצער שאני חווה אותו, כאשר בשלבי הכירות ואף תחילת קשר ולפעמים אף מאוחר יותר - לוקח זמן לקלף שכבות שלי ושל הצד השני. העולמות הסוטים מנסים להתחבר או לפחות מנהלים עליהם שיח, ואני מגלה שהעולם שלי גדול יותר או מוקצן יותר. לחלק הוא פתאום יכול להיות מפחיד או מרתיע.
ברגע שאני מנסה לתווך את העולם הזה ומנסה להסביר, אני יוצא סוג של מתנשא.
מי באמת אוהב שמסבירים לו, משהו שעל פניו הוא כבר מכיר (הכל)...התנגשות באגו או סוף הסקרנות, אבל כאן לא לנתח אותם.
לפעמים על מנת לא לתווך ולהסביר אני משתף חוויות.
המתלהבים יכולים לשקר לעצמם וגם לי בדבר הרצון והסקרנות, מודה שלי אישית קורה פחות.
לרוב, שיתוף חוויות מושך עד גבול מסוים ואז מגיעים לגבול היכולת להכיל. בשום שלב לא ניתן לדעת על איזה טריגר לחצתי, כמה זה נראה להם מוגזם או מוקצן, והם מוצאים עצמם מרחקים ודוחים את החוויה הלא אישית שלהם והחוויה המאוד האישית שלי וכך גם אותי ואת עולמי הסוטה.
עם חלק פתאום באמת מגיעים לסוף הסקרנות או הניסיון, במילים אחרות "סוף העולם" - שלהם כמובן, כך שנגמר להם העניין. ובמידה וממשיכים בשיח הסוטה, נראה להם שזה כל עולמי, התוצאה היא: הם יכולים לאבד עניין או להעלב על שעולם הונילי לא מקבל אותו זמן במה.
כמובן אני בצד השני, יכול לאבד סבלנות ולהשתעמם גם, במיוחד אם עולמם קטן מדי עבורי ולא רוצה לגדול, וגרוע מזה להיות מתוסכל ואף לכעוס אולי...עלי, עליהם או על העולם -איף איזו חוויה משמימה, לעזאזל אם זה!
האם המנגנון הזה הוא קללה או ברכה?!
כן כן, כמובן אף אחד לא אשם.
זאת פשוט אי התאמה.
תרים ראש,תזדקף בגאווה.
זאת עוד תחנה, לשלב הבא.
אל תתעצבן, תלמד מכל חוויה.
במהלך השנים מצאתי אנשים הדומים לי, עם אותו מנגנון אוטומטי סוטה, מה שנקרא "אותו ראש" והקשרים החברתיים חוצים מדינות או שפות לפעמים.
כן הם אנשים שונים באופי, בנראות, בשפה ואף בסטיות אבל החיבור המיידי (אנחנו מזהים אחת את השני) הוא סביב המנגנון והסקרנות לחקור עולם סטיות חדש של אדם חדש...והשפה פשוט נוצרת מעצמה.
מצאתי שאחוז האנשים "באותו ראש" הוא באחוזים בודדים וכל מציאה היא תחושה כאילו מצאתי אוצר אבוד אחרי שנים של חיפוש.
מאז שאני זוכר את עצמי, התחושה שעדיף לכווץ את העולם הסוטה במיוחד כאשר מחפשים פרטנרית כי זה יכול להיות יותר מדי עבור הצד השני, מלווה אותי שנים.
אחרת אקבל תיוגים בדמות "קשוח", "קיצוני", "יותר מדי", "זה כל מה שאתה חושב עליו" וכו'.
למדתי עם השנים לעדן את העולם, לתת הצצה שלא להפחיד, לא לחשוף את כל הקלפים, לתת לצד השני להכיר עוד צדדים לפני שהמגננות עולות מולי.
החלום הוא למצוא עולם של אוצרות, ולא עולם של אי המטמון רצופת מכשולים, מפות מזוייפות וספינות רפאים מבולבלות...אולי בעולם כזה, יהיה קל יותר למצוא את האוצר האחד והיחיד אבל כל כך חמקמק ו"להתעשר" סוף סוף .
