הקינבאקו (המשמעות ביפנית: לקשור הדוק כך שלא תהיה יכולת תזוזה אחרי) או שיבארי (המשמעות ביפנית: לקשור),
הן לא רק אומנות או טכניקת עינויים יפנית או בעיניים מערביות חלק מהבדסם בדינאמקת S/M - דינאמיקת כאב.
הן גם תהליך נפשי ומנטלי ארוך של למידה והתמודדות.
בניגוד לשאר הפרקטיקות שסובבות סביב כאב וסיבולת, כאן האימפקט על הגוף כמעט מיידי והשלכותיו ארוכות ואף ממושכות - יכול מאוד להפתיע בעוצמות שלו.
אנשים שמגיעים לחבלים - וגם ממשיכים להיקשר, יכולים להגיע מרקע של חוסר ביטחון בגוף שלהם בילדות ובהווה, למשל מחלות, פציעות, ניתוחים, קביים, צלקות או בכלל זלזול עצמי או של הסביבה בכוח העצמי והיכולות הפיזיות והנפשיות - שנים של חוסר ביטחון שקט.
למשל מישהי שכאשר הייתה ילדה הרגליים שלה הרגישו כמו נטל שהיא צריכה לשאת. הן משכו שאלות, הנחות ומבטים. אפילו עכשיו, כמבוגרת ללא סימנים גלויים של אותם מאבקים מוקדמים, ההיסטוריה עדיין חיה בתוכה: כמה צלקות, פסיפס של נזק עצבי, וחיים שלמים של תחושה שהגוף שלה הוא משהו שברירי, משהו שצריך להגן עליו במקום לסמוך עליו.
ההיסטוריה הזאת מעצבת את האופן שבו היא רואה את עצמה. היא מלמדת אותה לצפות לכאב לפני עונג, למגבלה לפני אפשרות.
לפעמים יש ניסיון לעשות תיקון בעזרת יצירה עצמית של משמעות חדשה. קעקועים כדי להשיב לעצמה את העור. ספורט וירידה במשקל כדי להרגיש מסוגלת. בגדים שיגרמו לה להרגיש חמודה, בוגרת, נחשקת. וכן, המסע האיטי, לפעמים מגושם, של ללמוד לקחת בעלות על המיניות שלה ביחד עם הגוף.
כל דבר עוזר, בדרכו שלו. אבל אף אחד מהם לא תמיד מגיע עד עמוק בפנים.
החבל כן.
החבל שם מראה חזקה לגבולות הגוף והמיינד. הוא מראה שהגוף יכול לעשות דברים קשים. לא תמיד במובן של סבילות לכאב או סיבולת כללית, אלא במשהו עמוק יותר: הכוח השקט של להתקיים באופן מלא בתוך הגוף, לסמוך עליו, לתת לו לשאת מי שנמצא בפנים.
בחבל ניתן להרגיש חזקה. מסוגלת. שלמה. להרגיש בטוחה להיכנע לא רק לקושר, אלא גם לעצמך - למקום הפצוע והכואב מהעבר שלך , לנשימה שלך, לשיווי המשקל שלך, לעור שלך.
ושום דבר רע לא קורה. הגוף שלך לא בוגד בך. את בטוחה. את מוצלחת.
בפעמים הראשונות שבהן הגפיים נרדמות בקשירה או שיש כאב באיזור של חבל באיזור רגיש מהעבר, יכול להתעורר צער באופן בלתי צפוי. אובדן התחושה והשליטה יכול להחזיר את המחשבות לפחד, למקום חשוך מהעבר - זה לפעמים מכשול שלא מצפים לפגוש, ומכשול שלא מצפים להתגבר עליו.
אבל עם ממשיכים ומתגברים.
במקום פחד נוצרת גאווה. גאווה שהאת יכול לשבת עם אי-נוחות. גאווה שאת יודעת שהיא תחלוף. גאווה שהגוף שלך יכול להתכופף, להתפתל, להחזיק ולהחזיק מעמד - לא מתוך ענישה, אלא מתוך אמון.
דימוי הגוף יכול להשתנות , בתמונות שמצלמים את הקשירה, פתאום לא מחפשים את פגמים מהעבר או מנתחים עד זוב דם את הגוף בניתוח עצמי. לא רואים בגוף בעיה שצריך לפתור או להסתיר, פשוט רואים גוף ששרד כל כך הרבה. מתקבל אדם שלומד לסמוך על עצמו מחדש. אדם התלוי לא רק בחבל, אלא בכוח שלא ידע שיש לו.
מקבלים בעלות שוב על הגוף, הוא שלך - אהוב, מסוגל, עמיד. הגוף שלך יכול לעשות דברים קשים. ולבסוף, אחרי כל השנים האלה, אתם יכולים לאהוב אותו בזכות זה.