זה לא בלוג!

מה שהתחיל כמשחק,
התפשט בקרב,
לא עם חרבות, אלא עם עור.
להבה מתלקחת,
של ייאוש, תשוקה וכאב.

הציד החל,
החלל שבתוכך,
שמצא את מתיקותו בהשתקפות,
בדבש של עורם,
חם, נוטף, אמיתי לגמרי.

הנהר זורם, בעוד התשוקה בולעת,
והיא משיגה אותך,
את מייחלת להתמוטט אל תוך חלקיהם העמוקים ביותר.

להימס בנשימתם,
התנגשות נשמות,
עוררות החיים,
אור ירח על פצעים פתוחים.

את גונחת,
את מיללת,
את בורחת,
לא מהם,
אלא מהד הכאב
של משהו שהיה שלם פעם,
ועכשיו נשפך אל הים.

הגל האחרון מקפל אותך פנימה,
שם הגוף מתעייף, חולה-אהבה,
כלי שאינו מוכר עוד,
שוקע מתחת לגל שבתוכו.

שוטף את האפר מעורך,
הגאות נושאת מה שאינו נאחז עוד.
מה שטובע -
נמס.
מה שנשאר -
מתחיל.

*מי שזורע לבשרו,
מן הבשר יקצור שחת;
ומי שזורע לרוחו,
מן הרוח יקצור חיי עולם.*
(אל הגלטים ו׳:ח׳)