המשיכה הראשונה למעלה היא תמיד מחסום מנטלי עבורה. כשאני מרים לה את הרגל למעלה, הכאב הוא הדבר היחיד שיש לה בראש. האם היא יכולה לעמוד בזה? זה יותר מדי? האם היא צריכה להיכנע? זה כמו משחק מנטלי פנימי שהיא צריכה לכבוש לפני שהיא יכולה לצלול לתוך הגוף שלה. אני עוצר לשנייה, נותן לה להתאזן ובודק אותה, לפני שאני מרים אותה אפילו גבוה יותר. הרגל שלה למעלה בפוטומומו, החלק העליון של גופה ההפוך, קשור ב-TK.
המחסום נעלם לאט לאט כשהיא מקבלת את הכאב. זה לא כאב רע, הגוף שלה פשוט צריך להתרגל. והמוח הרועש שלה לאט לאט נהיה שקט. הדבר היחיד שחשוב הוא כאן ועכשיו - אני ואת בבועה שלנו.
כשכל מה שמסביבה נהיה מטושטש ורחוק, הנוכחות שלי היא מה שהיא מתמקדת בו - הקול שלי, שאומר לה שהיא עושה עבודה טובה. הידיים שלי על הרגל השנייה שלה כורכות עוד חבל מסביבה ומחברות אליה אבן. המשקל של האבן מושך אותה מטה, אבל גם מפריע לה לאיזון. היא מזיזה את הגוף שלה למצוא איזון טוב יותר, אבל האבן זזה יחד איתה בכל תנועה. זה שילוב מושלם של לצלול לתוך החבלים ובמקביל להימשך חזרה לתוך הגוף,.על מנת שתוכל לנסות לאזן אותו עם משקל האבן על הרגל.
צליל המצלמה מושך את המיקוד שלה בחזרה אליי. התגובה הראשונית שלה היא להתבייש מול המצלמה, להסתיר את הפנים. אבל היא מרגישה חזקה היום - כמו אבן. אני אומר לה שהיא נראית כל כך יפה, זה גורם לה להרגיש אפילו יותר חזקה. כשאני מסיים לצלם אני נשכב מתחתיה, מוצא את העיניים שלה. היא כל כך מרוצה שהיא יכולה רק לבהות חזרה, להסתכל על הגאווה בעיניי.
אני זז על מנת להוריד אותה למטה, אבל עוצר כשהברכיים שלה פוגעות ברצפה. היא לא בטוחה מה אני מתכנן, היא מביטה מעלה ורואה אותי מוריד את הבגדים. היא שמה לב לחיוך על פניי, זה ממיס אותה. היא פותחת את הפה בשקיקה ואני דוחף את הזין הקשה פנימה. אבל לפני שהיא מקבלת הזדמנות למצוץ אותו כמו שצריך, אני יוצא ונעמד מאחוריה.
היא לחלוטין חשופה, עם הרגליים עדיין בפוטומומו והזרועות ב-TK. אני נכנס אליה פנימה בתנועה אחת. תאי המוח האחרונים שנותרו לה נפרדו לשלום ברגע ההוא, והיא רק מייבבת בתגובה בזמן שאני אוחז במותניה ומזיין אותה חזק. היא לא מצליחה בשום אופן להחזיק את עצמה יציבה, רק לסבול את חוסר השליטה כאשר אני לוקח את מה ששלי.
אני עוצר והיא נשארת שם במבוכה עם עצמה. היא יכולה לראות את רגליי הולכות לחדר השינה, ויוצאות כשאני נושא משהו - את מכונת ה-F-Machine שלי ואחד הדילדואים הגדולים ביותר שברשותי. בלי אזהרה או הסבר אני ממקם את המכונה מאחוריה, מתיישב על הספה ומפעיל אותה מרחוק. לאט לאט הדילדו נדחף לתוכה. אין לה יכולת להתנגד או לדחוף חזרה. בכל חדירה הדילדו מנדנד אותה הלוך ושוב והחבלים מתהדקים ולא מוותרים לה.
היא מביטה בי, רואה אותי נוגע בעצמי, מחייך ומסתכל עליה בעיניים חודרות. היא לא יכלה להסיט את המבט ממני. עיניה המזוגגות רוצות רק דבר אחד.
המכונה מאיצה. היא מתקשה ליישר מבט אבל לא מוותרת - היא נעולה. היא רוצה את הזין, רוצה אותי.
אבל במקום זה היא מקבלת דילדו קר ונוקשה.
כשהתנוחה שהיא נמצאת בה הופכת לכואבת מדי, אני מכבה את הכל ומוריד אותה מטה. אני נותן לה חיבוק ונשיקה לפני שאני חוזר לספה, רוצה שהיא תעקוב אחריי ותבוא אליי. אבל היא נשארת על השטיח, במבוכה ועם צורך חזק להישבר. היא מסתכלת עליי, מנסה להבין איך להגיד לי מה היא רוצה. אני יודע מה היא רוצה!
בלי מילים, אני זז לקחת כמה חפצים מהציוד שברשותי ויושב מולה. היא רוצה לבכות, לשחרר את המוח אחרי תקופה מטורפת וקשה.
המכות כבר נופלות עליה. היא סופגת ונשברת די מהר. רק כמה מכות והיא פורצת בבכי קל, מתכווצת ומייבבת . אבל זה לא מספיק לה. היא מחפשת עוד, מתקרבת אליי קרוב יותר ונאחזת בי חזק.
אני עובר לידיים. זה פחות כואב לה פיזית, אבל מנטלית זה עמוק וחזק יותר. היא מתכווצת ומייבבת בחיקי.
אני מלטף את השיער שלה ואומר לה: "ילדה טובה שלי". אבל היא עדיין לא לגמרי שם. עם הכוחות האחרונים שלה היא מזדקפת לישיבה, לוקחת את כף ידי, פותחת אותה ונשכבת עליה עם הלחי. היא מפחדת מדי להשתמש במילים כדי לבקש את מה שהיא צריכה.
אבל אני מבין, מחייך אליה וסוטר לה חזק עם היד השנייה. היא מחייכת.
חלק מהחבלים עדיין עליה, קשה לה להתאזן. היא נאבקת לשבת זקופה ולהתיישר מולי. אני אומר לה: "טוב, את יודעת מה לעשות". אני רוצה שהיא תזוז אחורה בכל פעם ותתיישר מולי, כל עוד היא רוצה שאמשיך בסטירות. היא לא מתבלבלת, מזדקפת ומניחה את הלחי, שוב ושוב, עד שסוף סוף היא מצליחה לשחרר את הלחץ מגופה העייף והמותש.
היא נופלת לחיקי, נאחזת ברגל שלי כמו קו הצלה אחרון, בזמן שהמתח והלחץ שפכו החוצה מהגוף שלה - בכי חזק ועמוק פורץ ממנה, פורקן כזה שמשחרר את הגוף והנפש.
היא מביטה בי בעיניים, לא ממצמצת לרגע, המבט הוא של אסירות תודה על כך שאני נותן לה לבכות כמה שהיא צריכה, בלי למהר או להשתיק. עד שהיבבות האחרונות שוככות והנשימה שלה חוזרת לעצמה.
רכות נופלת עליה, כמו שמיכה חדשה ורכה, אני מלטף לה את השיער, דואג לה, מתחבר לרכות של הגוף שלה, שלוות עולמים,. הגוף נמשך למטה נכנע לכוח המשיכה - מנוחה גדולה כאילו לאחר מלחמה ארוכה.
היא עוצמת עיניים, העולם לא קיים יותר, זה רק כאן ועכשיו - אני ואת בבועה שלנו.