כשלרומיאו נשבר הלב בעקבות הפרידה מהחברה הראשונה שלו, רוזלינדה, היה נדמה שזה סוף העולם. הוא התסגר בחדרו, בכה ונאנח כל הלילה, הוריו היו מודאגים מאוד. כשבן דודו שאל אותולמה הוא כל כך עצוב, רומיאו נשמע כאילו הוא ממש עומד למות מאהבה נכזבת לנערה שדחתה אותו: "נדרה לחיות בתום, זו האמת, ובנדר זה הירני חי כמת".
*באותו לילה הוא פגש את יוליה ושכח לחלוטין את רוזלינדה.
אף שרובנו לא הפכפכים כמו רומיאו, אנחנו הרבה יותר עמידים וסתגלנים מכפי שאנחנו חושבים כשמדובר בהתגברות על לב שבור.
ההתאזנות הרגשית הזאת שבהלכה תפיסת שליליות (וגם חיוביות) נמוגו היא תהליך של הסתגלות חוויתית.
העניין הוא שרובנו לא יודעים לצפות את היקף ההסתגלות החוויתית שלנו, כלומר כאשר אנחנו מנסים לצפות את היקף ההסתגלות החוויתית שלנו, אנחנו בעצם מצפים לחזות את העתיד ובדרך כלל לא מביאים בחשבון את העובדה שהחיים ממשיכים, ושבמוקדם או מאוחר אירועים אחרים (טובים או רעים) ישפיעו על תחושת האושר שלנו.
רומיאו המדוכא מאוד, חשב שישאר אומלל לשארית חייו, ושכל חייו נהרסו, שכח שבתוך כל האומללות והצער שלו עד כמה הוא גמיש וסתגלן.
האושר והאומללות הם כמו מערכת מאזניים, כאשר צד אחד למעלה אנחנו מרגישים אומללים, כבר הצד השני כבר מתחיל לעלות למעלה בתנופה.
לכן כמו שאנחנו סתגלנים לצד האומלל שבנו אנחנו סתגלנים גם לצד המאושר שבנו, וגם כאן חוסר היכולת שלנו לחזות את מידת ההסתגלות החוויתית שלנו גורם לנו, הצרכנים, לקנות כל הזמן עוד ועוד מתוך תקווה שהדברים החדשים יהפכו אותנו מאושרים יותר. נכון שאייפון חדש או נסיעה לחו"ל תגרום לנו להרגיש נהדר, אבל לרוע המזל , התחושה הזאת נמשכת רק כמה ימים\שבועות\חודשים.
מערכת המאזניים הזו עובדת בשני הכיוונים, כאשר אנחנו עצובים ואומללים, יש לנו רצון עז הזניח את הישן, הכבד והרע ולהתחבר לחדש, הטוב והמהנה (ולהפך).
הרעיון מזכיר קצת את המלחמה שנהלה הנצרות נגד הפגאניות, מעבר לרצון לחסל פיזית את האוכלוסיה הפגאניות -כינוי הנגזר מן המילה הלטינית ל“כפרי”, ופירושו גשמי ונבער -לא שהיה צריך לעקור מן השורש את המחשבה הפגאנית כולה; שהרי אפלטון העניק לנצרות את מודל הנפש, אריסטו תרם לה את מושג המניע הבלתי־מונע, והסטואיקנים נתנו לה את סם ההרגעה המועיל שנקרא השגחה עליונה. נותרה אסכולה אחת שהיה צריך לבער בכל מחיר: הפילוסופיה האפיקוראית. לא זו בלבד שהאפיקוראים, אתונאים בני המאה הרביעית לפני הספירה, האמינו שהעולם עשוי מאטומים ומריק, שבני האדם מורכבים מחומר ולא מ”רוח”, ואל לנו להתפתות להבטחה המגוחכת של חיים אחרי המוות; הם גם האמינו שמכיוון שהחיים הם בני חלוף והנפש החומרית מתכלה עם הגוף, כל משמעות הקיום טמונה בכאן ובעכשיו, ואין בלתם. מקום מרכזי במשנתם הוקדש לרעיון שהאדם חייב לרדוף אחר האושר בחיים האלה, ולא לוותר על הנאות החושים. בבליל האמוני שנולד במאות הראשונות לספירה, רבים ראו ברעיון הזה איום, איום גדול. לא פלא שבאותה תקופה ממש החלו היהודים לקרוא לכל מי שסטה מעיקרי ההלכה “אפיקורוס”, ואפילו הפגאנים, במאמץ להדוף את המתקפה ההולכת וגדלה, ניתקו את החבל שקשר אותם למשנתו של הפילוסוף היווני הקדום.
בראש המערכה נגד הפילוסופיה האפיקוראית עמדו הנוצרים, שהאמינו, אחרי הכל, שהאנושות ירשה את חטאם של אדם וחוה. בני האדם מושחתים מטבעם, ורק העונש יכול לספק ישועה. הכאב, כך דרשו, הוא העונש המזוקק, וכל המרבה בייסורים הרי זה משובח. נניח לכך שאפיקורוס בעצם קרא לרדוף אחר הנאות הגוף והנפש בתבונה ובזהירות, דרך ידידות, אהבה וטיפוח התרבות והחינוך; לא יצאו ימים רבים ושמו נעשה מילה נרדפת להדוניזם משולח רסן, לתאווה מינית ולגרגרנות. בשנת 600 לספירה, במנזרים באיטליה ובגאליה, נעשו תפילות mea culpa (“אשמתי” בלטינית) מלווות בהלקאה עצמית, לפולחן יומיומי.
סיפורים על סבלותיהם של קדושים נפוצו ביבשת ולמרחקים: על דומיניקוס הקדוש אמרו שקרע את בשרו בכל לילה בפרגול מחובר לשלוש שרשרות ברזל, בנדיקטוס הקדוש קפץ לתוך סבך סרפדים כדי לצרוב את בשרו בכל פעם שצצה בו מחשבה טמאה על אשה והנזירה אלסבת מאואה, כך סיפרו, הצליפה על עצמה בשוט בהתלהבות שכזאת עד שדמה ניתז על עולים לרגל מתמוגגים שנהרו לצפות בה בכנסייתה בציריך. “אפיקורוס מחריב את הדת לחלוטין”, הודיע אבי הכנסייה לקטנטיוס, פוקד אשם על מיליוני מאמינים לדורות הבאים.
הפילוספיה הנוצרית שדגלה בחיי היסורים, הסבל והכאב מזכירה לנו את עצמנו כאשר צד המאזניים של האומללות למעלה ונראה כאילו חיינו נחרבו לעד ואנחנו מלקים את עצמינו עד זוב דם.
ואילו הפילוספיה האפיקוראית מזכירה את הצד השני, של האושר, שמחה והנאה - הרדיפה אחר האושר בחיים והנאות החושים.
נשאלת השאלה, הרי זה אתר בדס"ם, איך היסורים, הכאב והאומללות מייצרים הנאה, שמחה ואושר וההפך...איפה
ההגיון???
כל זה ועוד בפוסט הבא....