נכנסנו למסעדה ערבית בנמל יפו, נכנסים לשירותים לפני הנסיעה הביתה.
היא קצת מסטולה וקצת שיכורה פונה יחד איתי לשירותי הגברים, אני מכוון אותה לשירותי הנשים, לא נעים להבהיל את המנקה שבטח כבר ראתה הכל.
אני מסיים ראשון, אצלינו יש פחות לוגיסטיקה והלחץ הרבה יותר טוב. יוצא מהשירותים ורואה שתי כורסאות וינטג' חדשות עם שולחן ועליו סלסלת פרחים, מתיישב על אחת הכורסאות פורס ידיים לצדדים ומשלב את רגליי בהמתנה.
היא יוצאת עם חיוך של סיפוק וניצנוץ בעיניים, מבינה שצריך לשבת לידי, הגוף שלי אומר לה כך, עוד לא החלטתי שהגיע הזמן לנסוע הביתה.
אני שואל אותה את דומיננטית, את שולטת בקצב ובסיטואציה עם גברים?
היא עונה לי, "כן, אני נדלקת כאשר אני שולטת בגברים, אחרת זה לא מעניין".
אני שואל אותה, "את יודעת שאני דומיננט, איך זה מסתדר לך".
היא עונה לי, "בעלי לשעבר היה דומיננט, לכן התגרשנו".
אני עונה לה, "אני מבין".
אני אומר לה, "קומי ושבי כאן, על הברכיים שלי", וטופח על הרגל השמאלית.
היא קמה מיד, בלי היסוס ומתיישבת לי על הרגל, בהתחלה במעיין התרסה ילדותית, כאילו אני ספה רכה שקופצים עליה, אבל אט אט גולשת עמוק וקרוב לגוף, נשענת עלי במעיין חצי חיבוק.
אני עוטף אותה בידיי לכיוון החזה, מכניס את כף היד לשיער ולוחש לה, "את דומיננטית,כן... דומננטית".