כאשר אתה זאב בודד הרעב גדול יותר,
אתה תמיד במחשבות של ציד,
כל הגוף שלך מאוחד למטרה אחת ויחידה - הטרף!
בימים האחרונים מתעורר אצלי היצר הסדיסטי שלי,
המחשבות שלי נודדות למקום רחוק, קשה, כואב וקשוח.
אין שם רחמים, אין שם סבלנות, אין שם עור לבן וצחור.
מקום בו הבכי הוא בכי אמיתי,
הצעקות הן צעקות אמיתיות,
התמסרות היא התמסרות טוטאלית.
מקום בו הנשלטת מעניקה לך את הזכות לכאב שלה, לשחרור שלה, לתשוקה שלה.
ואתה מעניק לה את הכוח שלך, את הדיוק שלך, את השוט שלך.
את הסשן הראשון מהסוג הזה ראיתי בברלין, הזמן לא היה זמן, פשוט שעות נראו לי כדקות ואכן הוא היה שעות.
שני מאסטרים עם כמה סוגי שוטים, כאשר אחד מהם היה אכזרי במיוחד, שוט Bullwhip ארוך שחרך את האוויר והשאיר סימנים "אהבה" על הישבנים ועל הגב הלבנים. בחיים לא ראיתי אהבה גדולה יותר.
היו לי עיניים של עגל, הזין עמד לי, המוח נדלק לי...הנאצים הללו יודעים לעבוד.
למחרת קניתי את השוט הזה, לא עניין אותי כלום, רק ההרגשה להחזיק את השוט בידיים.
גרמני ליום אחד. בלי הדרכון ובלי הכישרון. על מי אני עובד בקושי ישראלי וגם זה בספק.
חזרה לארץ, היכן יש ישבן חצוף כזה? שיאתגר אותך...ולא יתכתב איתך עד צאת הנשמה, שלך או שלה.
לישבן אין בכלל נשמה. יש לו רק צורה וגם זה בספק.
אולי אפנה לזין. זיין, זנאי, בן של זונה. אההה נשבר לי הזין מהם כבר!
הם גם ככה מזיינם רק את השכל.
יאללה תן לעצמך פוש, אולי ביום חמישי תשבור את הבצורת. ואם לא אז לפחות תשתה משהו.
נתראה ביום חמישי, אני על תקן הצופה (עבודה) אבל אל תתביישו לגשת אני לא נושך, רק מצליף!