הכרנו בכלוב...כמה אירוני.
התחושה הזו מקננת בי מאז שנפרדנו.
בהתחלה זה משהו רגעי, לא מובן וגם לא קריטי ברצף הזמן והתנועה היום יומית - ענייני היום.
אט אט זה בלט יותר ויותר במחשבה ובעשיה היומית.
ופתאום אתה קם בוקר אחד, וכל הגוף מלא בתחושה הזו - געגוע.
למרות התקופה הקצרה ביחד, הלב עבדה כמו קטר, הספייקים היו תלולים ומחשבות היו ברורות - אנחנו ביחד כאן ועכשיו.
אולי זה הגעגוע הפיזי, למגע, לתחושה, לסקס הנפלא, לחוסר הגבולות, ופנטזיות המתהוות.
אולי זו בכלל רוח נעורים של צעירה ותמימה שגרמה ללב המזדקן שלי פתאום להרגיש משהו אחרי כל כך הרבה זמן, אולי פשוט הגיע הזמן להרגיש משהו שהוא לא דממה ומשקל כבד.
אני שמח שהתחושה מלאה את גופי פתאום היום, אני מבין שהלב שלי עדיין יודע לעבוד, לא שוכח.
כתבתי לך את תחושתי היום, שיתפתי בהודעה.
הבטן עדיין מתכווצת והנשימות חסרות באוויר.
אני לא עצוב על הפרדה, אני שמח על התחושה.
אני מבין שאני חיי ברגעים האלה.
שאלו הרגעים הנכונים עבורי, ללמוד מהם, להבין על עצמי ועל הרגשות שלי.
את עדיין כועסת, אני מרגיש את זה בדממה שאת שומרת.
את תלמדי שאין מושלם, אנשים טועים, מתנצלים ועדיין אוהבים ומכילים.
תודה לך על הפרפור הלבבי, על החיוך הממזרי, ועל תחושת החיים.
תשמרי על עצמך, כי אני לא אוכל להיות שם כדי להגן עליך, קטנה.
