כתבתי כאן שנולדתי למשפחה סובייטית עם חינוך מחמיר ואלימות ש"פותרת" קונפילקטים.
לא ידעתי מה זה מגע, לא הכרתי חיבוק, לא ראיתי חום אנושי...הכל היה קר בהגיון או צעקות מאיימות.
את תקופת הילדות והנערות השארתי מאחור, למדתי לנגוע, לחוש, לחבק ולתת חום והכי חשוב גם לקבל.
אחרי גיל 30 למדתי את החיבוק הראשון שלי, חיבוק חברי חם, חיבוק קבוצתי, חיבוק של תמיכה ואהבה.
בלי שיפוטיות וביקורתיות...הרגשתי כאילו אני חיי בעולם אחר, אומנם הייתי בהרים ירוקים עם טבע מדהים בחו"ל, באמת עולם אחר, אבל אני הייתי חייזר קר המתהלך בעולם בין חיבוקים, חום ואהבה.
את החיבוקים הראשונים לא ידעתי להכיל, ברחתי כמו מאש...עד שהגיע חיבוק קבוצתי שהשאיר אותי שקט ודומה במשך כמה דקות...הרגשתי כאילו אני זורח במקום השמש, עם אנרגיות לעוף ולקפוץ..התעוררתי לעולם האהבה.
חזרתי לארץ וחיבקתי את כול מי שפגשתי, יצרתי לעצמי מנהג להיות חבקן על מנת שאני לא אשכח לעולם.
רק שני אנשים לא העזתי לחבק...את הורי!
עברו כמה שנים, פיתחתי לי יכולת מגע, הבנה מה זו אנרגיה במגע, חיבור במגע ומיניות במגע...מגע הפך אצלי לביטוי עצמי בכל פן בחיים, כולל בדס"ם....בלי חששות ופילטרים עצמיים.
למדתי לאהוב את הגוף שלי ואת המגע בו, כמה הוא נעים לי, כמה הוא חשוב לי, כמה אני אוהב את הרגליים, הידיים, הפנים ושאר חלקי הגוף בכל פעם שאני נוגע בעצמי. אני בכל פעם מודה על קיומם ושהם בריאים ומתפקדים.
עדיין נותרו שני אנשים שלא הייתי מוכן לגעת בהם והם ההורים שלי, אבא ואמא.
לפני שנה בערך, נסעתי לבית הורי, והרגשתי מועקה. מועקה אשר תפסה אותי בכל חלקי הגוף, רציתי להסתובב אחורה ולנסוע הביתה, חזרה, לברוח מהמחשבות והקושי.
התקשרתי לידידה בחו"ל והיא הדריכה אותי במסלול של דמיון מודרך בזמן שאני ברכב, השיחה הייתה ארוכה לא הצלחתי להבין למה אני נרגש כל כך, איפה הבעיה.
הגעתי כבר לבית הורי ונשארתי להסתובב ליד, אימי בדיוק יצאה לזרוק את הזבל ואני ברגע שראיתי אותה הבנתי - אני צריך לחבק אותה חזק!
ניתקתי את הטלפון וחיבקתי אותה חזק ,אני בגוף של ילד קטן שמעולם לא חיבק את אימו. אימי נשארה בהלם לא הבינה מה קרה? אמרה לי "השכנים השכנים, הם יראו"...באותו רגע הבנתי שגם אותה אף אחד לא לימד לחבק, היא בעצמה אבודה, בלי חום ואהבה ,יתומה מחיבוק מהורה.
את אבי חיבקתי בכניסה לדירה...כמעט ירדו לי דמעות בעיניים, אבל האגו אמר "אל תבכה, אתה גבר" וכמובן אני שמרתי על פאסון.
השלמתי מעגל של כמעט 34 שנים, מעגל של כעסים ומרירות שהסתיימו בחיבוק ליד פח הזבל בחניה כמעט ריקה ממכוניות.
היום אני איש של מגע, בלי מגע אין לי תקשורת מול הפרטנרית שלי,
זה כמו להוריד עבורי את העיניים,
זה כמו להוריד עבורי האוזניים,
זה כמו להוריד עבורי את האף,
זה כמו להוריד עבורי את הלשון,
מגע אצלי הוא טעם החיים, זאת התקשורת הלא מילולית שלי עם העולם, אין לי פלטרים במגע, אני אוהב אני נוגע, אני חושק אני נוגע, אני קיים אני נוגע.
החיים ללא מגע עבורי הפכו לסוג של כלא פנימי...ואני אסיר משוחרר, אף שוטר לא יכניס אותו שוב לשם.
חבקו את האנשים היקרים לכם, אל תשכחו לחבק גם זרים...הגדילו את הלב,תחייכו, תפרסו ידיים ותעטפו את כולם...הרווח יהיה כולו שלכם.
