את יודעת שעניין הרוק מדליק אותי...
הייתי אתמול בסביבה...ממש לא רחוק מהעבודה שלך!
שלחתי לך הודעה לא מתוכננת "תרדי במעלית למטה, אני מחכה לך!"
בלי לדעת למה, בלי הכנה. את אוסף את הדברים במהירות ויורדת למטה בשקט, לא זורקת מילה למנהל או חברים לעבודה.
את יוצאת מהמעלית, די מבולבלת, קצת מופתעת לראות אותי באמצע היום.
אני חולף על פניך, מושך אותך הצידה עם המבט, למקום חצי מוסתר, ליד המעליות על מנת שתוכלי לשמוע אותן עובדות, ואת חברי שלך לעבודה שפתאום חזרו מארוחת הצהוריים, מחכים למעלית, רועשים וצועקים .
את נלחצת, הפנים מראים קצת מצוקה, את מביטה בי, מנסה להבין מה הצעד הבא, למה אני כאן? למה את נמצאת מרחק של כמה מטרים מאנשים שאת עובדת איתם כבר תקופה ארוכה?
אבל בעצם הם לא יודעים כמעט כלום עליך!
אני שואל אותך בקול מתון "האם את אוהבת ליריר?"
את עונה לי "כן".
אני מבקש ממך לרדת על הברכיים, להוציאי לשון ארוכה וליריר על הרצפה.
הרעשים ליד המעלית מתגברים, הצטרפו עוד אנשים שחזרו מארוחת הצהוריים.
את יורדת למטה, מוציאה לשון ארוכה, בוהה בי עם עיניים גדולות ולא ממצמצת...חוששת שיראו אותך...אני משדר לך מבט של בטחון ורוגע מבט "הם לא יראו אותך, את איתי, בטוחה, אני שומר עליך, חתולה שלי"
הריר מתחיל לטפטף לאט לאט, את נושמת בכבידות, מנסה ליצר עוד רוק, ולא מפסיקה לבהות בי, בעיניים!
אני מבקש ממך, לשים את כפות הידיים שלך מתחת ללשון.
את ממהרת, שולפת את הידיים במהירות מאחורי הגב ופורשת אותם לפניך.
הריר ממשיך לטפטף, ניזל למטה כמו ברז חלש.
נאספת כמות נכבדת שממלאה את ידיך.
אני מבקש ממך ללקק את שלולית הרוק, לשתות אותה מהידיים, עד הטיפה האחרונה, ללקק את השאריות , כמו חתולה רעבה שראתה בקבוק זכוכית של חלב נשבר...ללקק הכל עד שלא ישאר כלום, כלום!
את מסיימת הכל, העיניים הגדולות שלך נועצות בי, הראש שלך מחכה לליטוף ,למגע....
