כבר חודש שהכלים לא נגעו בה. היא מבקשת, כבר מתחננת שהיא תרגיש אותם, העור יצרוב אותם והנפש תספוג אותם.
כמעט כל שיחה בנינו היא מבקשת, "אני חייבת סשן, אני רוצה סשן כואב, מזמן לא היה, אני כבר לא זוכרת איך נראים סימנים".
סשן כאב, הוא לא סשן קל עבורי. הוא דורש תעצומות נפש שלא תמיד מתקיימות אצלי.
כן לפעמים זה להניף רק שוט, אבל לדעת מתי להפסיק - זה רק הנפש!
מישהו פעם כתב לי "בדס"ם, זה דיני נפשות!", לא יכולתי שלא להסכים איתו, כל הצלפה אומנם מייצרת סימן על שכבת האפידרמיס, אבל התהודה שלהם יורדת לשכבות העמוקות של הנפש, לעיתים חורכות פצעים פתוחים חדשים על מנת שיוכלו להתרפא ולעיתים רחוקות שורפות צלקות ישנות ועמוקות, מנקות אותן ממוגלה וזיהומים דלקתיים קדומים.
היא הגיע אלי אחרי נסיעה ארוכה, מתודלקת משקיעתה החמימה של השמש בדרך 🌇, במיוחד אחרי שבועות של קור וגשם.
אני בדיוק מכין את הכלים ואת הציוד לדרך. הנסיעה קצרה אבל אני רוצה שהכל יהיה מושלם.
בחרתי נקודה מאתגרת, צוק ⛰️ הצופה על הים 🌊 - במבט קדימה רואים שחור אנסופי עם רעש של שבירת הגלים במבט למטה רואים מאה מטר של תהום שבצעד שגוי בקלילות ניתן להתדרדר בו.
הלילה חורפי, הרוחות מן הים עזות, מפזרות חול בעינינו ומטלטלות את מיטלטלינו. אנחנו לאט לאט מפלסים עם אור הפנס בחשכה של הלילה, צועדים לעבר הנקודה, השמיים ניקיים- רק סהר הירח מטיל עלינו קצת מזוהרו לעזרה 🌙.
הפחד שלה מעורר אותה לסביבה, טבע לילי חדש לה, היא שואלת אותי " האם יש כאן חיות, נחשים?🐍"
אני עונה לה "כן, אבל קר היום, הן לא יצאו, יתחממו בבית", מודה אני בתוך תוכי, שאין לי מושג אמיתי, המקום לא זר לי אך הלילה חדש גם לי ותנאיו לא ידועים לי.
רעש הים קרוב אלינו, האוויר המלוח והחול כבר מורגש על לישונינו, עוברים עוד גבעה ועוד תעלה ומתמקממים על קצה הצוק.
🌍 אני פורש שמיכה על האדמה- נלחם ברוח בעזרת אבני משקל.
🍷 היא פותחת בקבוק יין - מתכוננת.
💺 אני מציב כיסא ומסדר את האורות מסביבינו, נלחם קצת בניסיון כושל להדליק נרות.
💨 הרוח מזהירה אותנו שאנחנו חשופים לקור ושהיא לא מוותרת לנו אפילו לרגע.
👖 היא מורידה את מכנסיה, חושפת ישבן ורגליים להצלפות ברוח הקרה.
⚒️ אני פורש את כליי ומנסה לסדר את המוזיקה כאשר הקליטה באיזור מאוד חלשה.
📻 הרמקול נדלק, ופוצח במוזיקה קצבית במיקס אפריקאי 🎶.
אני מתופף על ישבנה הקר, מפלח את האוויר ואת ישבנה בקצב המוזיקה.
קשה מאוד לחמם, הרוח לא מרפה מאיתנו, המעיל שלה כמו שובר גלים, בולם את משבי הקור והחול המתנפץ 💨.
אני מחליט לתת לפלוגר קטן אך עוקצני לנסות את מזלו ולחמם קצת את העור.
הרוח כל כך חזקה שהצלפה לא חזקה נכנעת לכוחות הרוח ולא לכוחות היד.
אני משנה זווית ומשתדל לתת הצלפות מדודות עם הרבה ליטופי ידיים על מנת להזרים את הדם.
הסשן נמשך והרוח נלחמת בי, הקור עוטף את שנינו, ידיי מחליפות כלים מפלוגר חתול🐾 עד פלוגר נחש🐍, מ-Tawse גרמני ל-Tawse אוקראיני - שניהם יחד עוקצים, שורפים ובעיקר מענישים כמו מורה אנגלי במאה ה-19 .
אני מדי פעם עוצר, מנסה לחמם אותה בידיי, להרגיע את העור השרוף שהחליף אות צבעו לאדום-כחול, לתת לה קצת מנוחה בין גלי ההדף.
היא כל הדרך מופנמת, מתנשפת, סובלת בלי כמעט קול. בורחת קדימה והצידה מדי פעם, אך תמיד חוזרת למקום, מחפשת עם הישבן את הגופי בכל פעם שאני מתקרב,, להרגיש אותי קרוב אליה.
אני ממשיך, מוריד את חגורת העור ממכנסי פותח את החגורה לאורכה ומניף מעל ראשי עד לנחיתה שמתרסקת על שני פלחייה, קול המכה מפלח את את נעימות הגלים ברקע ומחריש את המוזיקה.
אני מרגיש כמו קאובוי המניף את הלאסו שלו לעבר המטרה, תופס ולוכד קולות של ניפוץ של עור על עור וצורב חותם זמני על ישבנה.
אני שולף את הכלי הכי כואב - כך היא טוענת. בול וויפ - באורך של 2 מטר. הוויפ פוצע את העור כמו מחט חדה, מנקב ומחורר את העור בדיוק של איזמל של רופא מנתח. הכאב שלו לא רגיל, הוא מפתיע וחד, בקלילות יכול להקיז דם בידיים מיומנות.
הסשן ארוך, היא עומדת כך כמעט שעתיים ⌛, סופגת את המכות ואת הקור. אני ניגש מדי פעם מלטף את ראשה, בודק את מצבה ומנסה לחמם את גופה.
היא אומרת לי "אני רוצה להמשיך",
אני שואל "האם את בטוחה".
הגוף שלה ספג קור, אני מרגיש שהגוף שלה קרוב לגבול הספיגה.
היא קורסת למטה, מאבדת אחיזה באדמה, נוחתת על השמיכה ונאחזת בגופי - מושכת בכוחותיה האחרונים שלא אתרחק.
הגוף חלש לא מצליח לעמוד בדרופ, היא משחררת את ידיה ונופל אחורה, אני תופס אותה ומשכיב אותה על האדמה, עוטף אותה בשמיכה, מניח שק של חבלים מתחת לראשה ורוכן לידה בחצי חיבוק מנסה לחמם אותה עם גופי ובמקביל לעסות את רגליה הקפואות.
היא שוכבת דקות ארוכות בלי תזוזה, רק רחשי הים נשמעים מתחתינו, הרוח הודפת בנו בלי רחמים.
💡 פנסי התאורה לאט לאט כושלים אחד אחד, רק שנינו מאוחדים בחושך שעוטף אותנו, שני גופים בודדים מול רחש הגלים שמתנפצים בחוזקה על חוף המבטחים...היא מחבקת אותי בחוזקה ולוחשת לי "אני אוהבת אותך ❤️".
דקות ארוכות לקח לה להתאושש, להורות לרגליה שוב לפעול, להחזיק את את כובד גופה ולנסות לחזור הביתה בדרך העקלקלה והחשוכה.
🌝 הירח מאיר לנו את דרכינו,
🌓אור שקט של ירח מחצית החודש
🌠 שעבר בשמים לפניו,
✨ זורח.