מאז שאני זוכרת את עצמי, צעקו עלי, בגן, בכיתה, בצבא, בעבודה בלי סיבה או עם סיבה, זה היה חלק מהחיים שלי.
גם הוא צעק, לפני החתונה, אחרי חתונה, אחרי גירושים, אחרי לידה.
היה שתלטן, מקניט, לועג, מבטל אותי. במצבים כאלה תמיד הסתגרתי בתוך תוכי, שעות בכיתי, חשבתי, ניתחתי, חיפשתי היגיון, תמיד שאלתי את עצמי: "איפה נכשלתי?", "למה אני?", "מה עשיתי לא בסדר?"
עם השנים למדתי להתמודד על המון דברים, התעללות, עלבון, בעיות כספיות, אובדן נורא, כאב נפשי, פשוט נעלתי את הלב, סגרתי את הרגש, אימצתי "פוקר פייס" וחייתי את חיי. רק נגד צעקות לא הצלחתי לעמוד.
והנה רק הכרתי אותו, אלפא רהוט, חכם ויפה תואר, יממה של שכרון חושים, שיחות ארוכות…
סה"כ לא עניתי להודעה שלו בזמן, הוא הרים את קולו, צעק, איבד שליטה ממש שוב ושוב , ואני נסגרתי בתוך עצמי, שתקתי, עצמתי עיניים, פחדתי. הוא נפרד ממני בצעקות ועלבונות.
לא עוד!
חיי יקרים לי מאוד, אף אחד, אבל אף אחד, גם לא אלפא הטוען לכתר השולט האולטימטיבי לא יצעק עלי, משום סיבה, אף פעם, אפילו במחיר של "כתר" ללא בעלים.
