לפני לא מעט זמן פגשת אותו, הסתנוורתי, התאהבת, לא יכולת לנשום בלעדיו, רצית לראות אותו, לשמוע אותו, להרגיש אותו 24/7 ואם ביממה היו יותר שעות, גם זה לא היה מספיק לך. הקאטצ' הגדול הוא, שבחיר ליבך לא לקחת אותך ברצינות, להית מוכן לכל האהבה הזאת, למרות שעשה רבות כדי לזכות בליבך, אבל ברגע שכבש אותך, התרחק, נעלם, יצא עם אחרות, חגג ימים ולילות בלעדיך. ואת שבורת לב נשאר ללא כלום.
לקח לך כמה שנים להתגבר, לשכוח, למחוק, כמובן שום דבר לא פשוט כל כך, לא באמת אפשר לשכוח, להשמיד, הצלקות נשארות לתמיד, את למדת לחיות עם זה, נעלת את ליבך, לא מרשה לעצמך להראות חולשה, לא מתאהבת ולא מתלהבת, אדישה, סוג של פוקר-פייס לאהבה.
ואז הוא חוזר, מנסה לאחות, לרפא, לעורר משהו, מנסה ללמד אותך לעוף מחדש, רוצה להפשיר את ליבך ושתהיי כמו פעם. את רואה ומרגישה את ההשתדלות שלו, זה נעים, זה מחמיא, זה מרגיש, אבל זה לא נוגע, לא מחמם, לא מלהיב. כי את בתור מוכת שברון לב רב פעמי לא רוצה להיפגע שוב, לא מרשה לעצמך להתקרב אליו, לא נותנת לו הזדמנות להוכיח שטעה והיה טיפש ופגע בך קשות.
אם תפתחי בפניו כמו אז, אם תנשמי אותו כמו אז, אם....
האם הוא באמת ישאר? האם הוא באמת האחד? האם הוא באמת ל
מד?
