יום שישי, זיון שלא נגמר.
אין לי מושג כמה זמן זה היה. כמה זמן חפרתי בתוכך בכל תנוחה אפשרית.
הזמן נעלם מבחינתי, לא רציתי להניח לך, זיון אהבה בדסמי. חדרתי אותך עמוק עד הסוף, קפצתי עלייך, נכנסתי הכי חזק, לא הפסקתי לרגע אחד. לא רציתי לעצור. את מוטלת לך על המיטה, אחרי אין סוף גמירות שנתתי לך ולקחתי לעצמי, אין לך כוחות יותר, אפילו לדבר לא הצלחת, אבל זה הגוף שלי וגם הנשמה שבתוכו. אעשה בהם כרצוני ולא רציתי להשאיר בך כלום. כפות ידיי הגדולות והמחוספסות אוחזות בך ולא מרפות. עורך העדין נקרע תחת נטל כוחי ואני לוקח עוד ועוד. החור בין רגלייך הפך לחור ניקוז. ניקזתי ממך הכל, לא השארתי דבר, כל הרע שדבק בך, כל הפרעות החיים שיש לך, לקחתי הכל, ניקיתי אותך טוב טוב. את שרועה ללא כוחות ואני משתמש ולוקח, מוציא, קורע, מרוקן. ככה אני אוהב אותך, מרוקנת ללא כלום. הרי זאת את האמיתית. זאת מידנייט שרק אני מכיר.
אני אותך מרוקנת לגמרי, כי אז את יכולה להסתכל במראה ולראות את האמת. לראות שיש לך המון מה להתגאות בו, יש אותי ואותנו.
וכך את יוצאת לעולם חופשיה ומוגנת.
ושום רפש לא יכול לגעת בך כי את טהורה כל כך. זוהרת ומאירה את הדרך.
זאת את ריקה ושבורה.
וזה אני ממלא ובונה אותך במי שאת באמת.
האישה הכי מדהימה בעולם.
רכושי.
