די נמאס לי מהמקום הזה, המשחק הזה.
נמאס מזיוני שכל, לשמוע א ואז לראות שעושים ב.
ואם כבר יותר מידי נפילות מאותה הסיבה, כנראה אין לי מקום במשחק הזה.
זה לא תבוסתנות, אלא הבנה, אני צריך להשאר במקום הנכון לי.
עם אנשים שיקרים לי באמת, כי הם יקשיבו לי כמו שאקשיב להם. אכפת להם ממני כמו שלי אכפת מהם.
אנשים כאלה והילדים שלי, זה הכל.
אני זה אני ואם אני לא מתאים למשחק הזה אז אין לי מה לחפש בו.
יש לי את המקינטה
יש לי את הילדים
יש לי יקרים
וכן , את, חברה יקרה מכאן, בעיקר את.
זה לא סוף העולם, ממש לא, יש דברים גדולים יותר וחשובים יותר.
כנראה שלא נועד להיות יותר, הידים הגדולות שלי לא יחבקו חזק אחת ויחידה, הכאב שלי לא ינתן לאף אחת במתנה ובאהבה.
כנראה זה לא נועד להיות.
לא קרה שום דבר
העולם לא נעצר, ואני אמשיך בשלי.
אז קדימה, לקום, המקינטה לא תתחמם מעצמה ומדינת תל אביב לא תסקור את עצמה.
החיים ממשיכים
גם בלי שתהיה אחת
אני אסיים בדבריו של אדם דגול:
"זה כל מה שיש לי לומר לזמן זה,
לכו מכאן עכשיו".
