קברנו את אבא אתמול בערב.
בזמן שקיעה, בנוף מדהים, השמיים נצבעו בצבע אחר, כאילו הוא בא להפרד.
הרגע של ההורדה לבור היה הכי קשה, ההבנה שלא נראה אותו יותר, שכאן הוא שוכב. החזקתי את אמא חזק. ואז אני רואה בתוך הבור שורש גדול וחזק, הוא לא יהיה שם לבד, שורש יציב כמו שהוא היה בשבילנו, מורה דרך, לא בדיבור, אלא בדוגמא.
זה הקל מאוד, גם על אמא, אבל בסופו של דבר, עם הגעגוע יש הבנה שלא קרה דבר רע.
אמרתי לאחי הקטן, זה לא אבל, זאת חגיגה של חיים, חיים מלאים, חיים מספקים ופוריים. הקמת משפחה, פרנסה, חקלאות, ועוד המון דברים. זוגיות שנשקה את ה60 שנים, חיים מלאים וארוכים, ועל זה יש רק לשמוח.
ומה שנשאר זה להמשיך את דרכו הטובה, להיות אבא, מוביל, סלע, שורש חזק ויציב.
הוא לא קבור שם באדמה
הוא במקום יפה ומדהים אליו כולנו נגיע בסוף .
טוב לו עכשיו, זה בטוח.
נוח , אחרי 87 שנים של עשיה בלי הפסקה, נוח.
הגיע הזמן.
