עץ זית ומקינטה בוהים בי עכשיו. הבוקר נעים, ומנסה לעשות שוב סדר בנפש(הולך לי לא רע בינתיים.)
לא מזמן המעסיק שלי שאל אותי
"איך הפנמת את העובדה שאבא שלך מת?"
התשובה הייתה פשוטה, לא נראה לי שהפנמתי בכלל.
עד עכשיו חשבתי שזה בגלל שאני מבוגר, ואבא שלי מת בשיבה טובה אחרי שחי חיים טובים.
בשבעה לא היה כל כך בכי או עצב, יותר חגיגת החיים שלו. היה טיפה בכי ומחנק בהלוויה כשחיבקתי את אמא כשהורידו את הארון.
אבל לא היה בכי, האמת בעברי בכיתי המון, אבל לפחות 10 שנים אני לא בוכה, כנראה הגיל וניסיון החיים והמהפך הענק שעשיתי לפני 7 שנים הקשיחו אותי.
זה מה שחשבתי
אמא גם כל הזמן אמרה שהיא אלמנה מוזרה, שקיבלה את זה בחזקה ובקושי בכתה.
לאחרונה יותר ויתר אני חושב על זה, נזכר בפעם האחרונה שראיתי אותו, בבית החולים, יומיים לפני שניפתר, בקושי זיהה אותי וכשכן המשיך לתת הוראות, כמו שהוא תמיד. נזכר בכל השנתיים האחרונות, שמצבו התדרדר והייתי בא ועושה כל דבר לגרום לו לחייך. ואז זה שוקע, בכל פעם, אני לא אראה אותו יותר.
יופי, עכשיו הדמעות נזכרו לצאת. כי כאן זה המקום שבו אני עושה סדר בנפש. אז אולי זה באמת מה שמתאים.
הוא היה אבא חזק, הוא הפך להיות אבא בגיל 13, זה לא מה שאתם חושבים, אחרי שהוא ומשפחתו עלו לארץ אביו נפל לטיפה המרה, והוא בתור הבן הבכור לקח את תפקיד האבא. וכך דאג לכל אחיו ואחיותיו תמיד. וגם לנו.
לכן אובדן של דמות כזאת חזקה בכל חיי היא לא פשוטה.
וכאן גם הבנתי, ששום דבר בחיים הוא לא יציב, חוץ ממני. וכל מה שיש לי להתלות עליו זה אני.
באמת מתחיל להתגעגע.
המקינטה מנחמת אותי
