אני ואתם

לא היה פשוט בשבילי לכתוב את הפוסט הקודם.

אבל פרוק של הבפנוכו חייב להמשיך.

בהמשך לפוסט הקודם

בערב ראש השנה עלינו לקבר אני ,אימי ,ואחי הבכור.

היה נחמד, ארבעתנו, עדיין לא התרגלתי לקרוא את שמו של אבי על מצבה.

בדרך חזרה אמא אמרה לי שהיא הכי מתגעגעת לימים האחרונים בבית החולים. שהיא הייתה איתו כל דקה, טיפלה בו בכל דבר, לא נתנה לאחיות לנקות אותו, וכשהבינו שזה הסוף דאגה שיהיה לו נוח ולא יסבול.זה לקח כמה ימים, אמא השתכנעה ללכת להתרענן בבית ללילה אחד, ובדרך התקשרו אליה וביקשו ממנה לחזור.

הוא פשוט חיכה שהיא תלך, עד הסוף הוא דאג לה, לא רצה שהיא תחווה את סופו.

אמא שלי עברה הרבה טלאות בחיים, וניצחה את הכל. כולל 4 בנים קרביים, ועכשיו היא צריכה להתרגל לחיות בלי האהוב שחלק איתה הכל כבר 60 שנה.

ושוב הדמעות עולות. זה צריך לקרות, בגלל זה אני כותב עכשיו , ישר כשזה עלה לי, לפרוק, לא לאגור, להיות קל ונקי יותר, ולהשלים ולהפנים, שאבי האהוב והגדול איננו עוד, ולכל דבר בחיים יש סוף.

אני לא יודע עד כמה רואים.

אבל יש שם דמעה.

כנראה אחרונה לזמן הקרוב