הסוקר נע ונד, רודף פגמים, צד טעויות.
עיניו בוחנות כל כל תנודה, כל שגיאה, כל רגב אדמה.
מוחו קודח מחישובים, זה נכון, זה צריך להיות שם, זה לא מספיק.
אורך, שטח, נפח, לחצים, כולם מתנקזים במוחו השוצף, בודק, בוחן ותוהה.
הסוקר מנוסה, הוא עושה זאת שנים, תר בין הממלכות, לומד אותן לתוך הקרביים, ואז מסקנותיו יוגשו למועצת הממלכה לעיון ושיפור.
הוא עשה זאת רבות, מיקצועי ומהיר, אך הפעם, הפעם הממלכה הזאת טיפה שונה.
לא באופיה, לא בצורתה או בהתנהלותה, הוא לא היה בה הרבה, הכרותו בה מועטה.
אך היא שונה בליבו, כי הממלכה הזאת היא ביתה של אחת קטנה.
קטנה כל כך שהתאימה כמו חלק של פאזל מושלם.
קטנה כל כך שנכנסה לליבו, זה היה ממזמן.
קטנה ומתאימה בצורה קוסמית.
שהרימה את ראשה גבוה גבוה כדי לראות אותו.
כף ידו הגדולה עטפה בדיוק את ראשה הקטן והיפה.
עינייה היו אוקינוס שרצה לטבוע בו.
היא רצתה לאחוז בידיו ולא לעזוב.
והוא רצה להרימה גבוה גבוה ולחבקה ולא להרפות.
היא קראה לו דאדי בצורה כל כך מושלמת, רצתה ואהבה את כוחו, ובקשה עוד ועוד.
והוא אהב פשוט להקשיב לה, מקשקשת כמו ילדה קטנה.
זה היה סיפור קצר אך בעל חותמת חזקה ביקום ובליבו. ועל אף שהכל היה מושלם כמו באגדות.
זה לא יכל לקרות, ולא באשמתו.
ועכשיו אחרי זמן רב, הוא סוקר את הממלכה שהיא ביתה.
תוהה אם לפתע יפגוש בה, ככה סתם.
אם תזהה אותו, את ידיו שאהבה. אם תשמח לראותו.
אין לדעת מה יביאו ימים וניסיונו הרב של הסוקר לימד אותו, שאין לצפות לכלום.
ובסוף יום סקר , יושב הוא על ספסל בממלכה ההיא, רגע לפני שיחזור לממלכתו, נותן לשקיעה לעטוף אותו, יושב ותוהה
אולי כן
אולי לא
לא נדע זאת עד שיקרה
ומה אתם חושבים?