אני חוזר מאימון, מזיע כמו מפל, מרצה ותשוש.
רואה אותך עומדת בדלת, משפילה מבט.
לא מחליפים אף מילה, אני ניגש לדלת עם המפתח, את זזה הצידה, אני לא מסתכל ורק נכנס.
את במבט מושפל נכנסת אחריי, קצרת נשימה, לא מעיזה להרים את הראש.
הדלת נסגרת וננעלת. זה לא מפחיד אותך, רק מרומם.
לוקח ממך מרחק ובוהה בך ארוכות.
"מה את רוצה?"
אני שואל אותך, מבעח עדיין מושפל ואני פוקד עלייך להרים את הראש.
"תסתכלי לי בעיניים, מה את רוצה?"
אני שואל בקול רם.
את לא מוציאה הגה, רק מחכה.
את לא יודעת, בשביל זה באת, בשביל לא לדעת, אבל אני יודע, כי אני שם בפנים, בתוכך.
"להתפשט" אני מורה לך.
ואת מצייתת. מחכה שאפשיט אותך מבפנים, באת לכאן כדי שאקח ממך, שאקח את כל מי שאת, את מי שאת בחוץ, כדי להיות מי שאת באמת, העולם כבד ובאת אליי שאקח חלק מהמשקל, מחכה בקוצר רוח שאקח אותך לשם, להיות הקטנה.
הטיפשה והריקה.
"רדי על 4" אני פוקד עלייך, ערומה על הריצפה.
היום את לא ילדה, כי ככה אני רוצה.
מקרב את פניי אלייך.
"היום את...."
"האוווווו האווו האוווו"
"יפה מאוד, להשאר".
הרצפה, המקום שאת אוהבת, המקום שאת שייכת, שם הכל בטוח ונעים, הרצפה הקרה, הכי למטה שאפשר, שם אני לוקח, לוקח ממך את העבודה, לוקח ממך את האחריות, את כל מי שאת.
ונותן לך..... אותך האמיתית.
כלבה שמחה, רצה בסלון ונהנת, הכל נשכח הכל עבר, אין יותר משקל, המוח ריק, ואת מאושרת, ואז קופאת במקומך, רואה אותי במטבח, מקלף ירקות, חותך מכין, ואת בוהה, בדבר הזה, זה שאת הכי אוהבת, מה שנותן לך שלווה. מתקרבת, מחכה לאישור.
"את כלבה טובה היום?" אני שואל
ואת מהנהנת בראשך בהתלהבות, אני נוקש באצבעותיי ואת מזנקת, מחבקת את רגלי חזק חזק, סוחטת ממני כל טיפה של שקט, כל גרם ריקנות. לחבק חזק חזק, כי הרגל שלי היא מקומך, מקום השלווה.
אני מסיים לבשל והולך להתקלח, מנתק אותך בכוח ואת על 4 מחכה ליד דלת המקלחת.
ואז האוכל מוכן.
מגיש לי צלחת לשולחן, ולך כערה על הרצפה האהובה ליד רגלי הגדולה, את אוכלת בתאבון, ואז רוצה לתת מעצמך.
שולחת יד למכנסיי ואני חוסם.
"לא, אמרתי לך, את באה לקבל וזהו, רק אני נותן."
כי ככה קבעתי וככה יהיה.
כחרי כירבול על בטן מלאה, את יורדת למקומך לחבק את רגלי ונרדמת כמו גורה שלווה ויפה.