בתקופת האינטיפאדה השנייה, כמו רבים וטובים, נקראתי הרבה פעמים לשרות מילואים בשטחים. באחת הפעמים היה עלינו להוציא סיור רגלי אשר מתחיל בארבע בבוקר ומסתיים בשש וחצי. לרוב הייתי מתנדב לסיורים אלה ,כי למרות הסכנה היה זה טיול בחיק הטבע באזור יפה. הסיור היה מסתיים בהליכה לאורך כביש כאשר ג'יפ ממוגן היה מאבטח אותנו. באחת הפעמים הרכב נתקע בפיתחו של כפר ערבי. המרחק למוצב היה קצר והקצין שפיקד על הסיור הרגלי הורה להתחיל לצעוד מהר ולצאת משם.
לא הרגשתי בסדר עם הפעולה הזו ,כי בעצם השארנו ארבעה מחברנו ברכב לבד כאשר אין להם הרבה שדה ראייה.
הבעתי את מורת רוחי בפני הקצין, אך הוא התעקש בטענה שהם מוגנים ואנו חשופים.
הבטתי מסביבי וראיתי שמעל הכביש ישנם טראסות של מטע זייתים נטוש. אחד מעציי הזית משך את עיניי והוא קרא לי:"בוא אליי, בוא שב בצילי."
פניתי שוב לקצין:"אם נעלה למעלה נוכל להסוות את עצמנו בצימחייה, אף אחד לא ידע שאנו שם ונוכל לספק לרכב תצפית וחיפוי במיקרה הצורך, ובגלל שזו נקודה גבוהה ושולטת אף אחד לא יוכל לתקוף אותנו."
"מלך, אתה זוכר מי מפקד על הסיור הזה."
עזרתי את כל יצר השולט שלי ועניתי:"כן, ואני גם זוכר שמינית אותי להיות הסגן שלך כי אתה מכיר אותי ויודע איך אני חושב."
הקצין חייך והסכים איתי. עלינו על הטראסה וישבנו בשיחים לצילו של עץ הזית הגדול. לאחר שדיווחתי לחברנו בקשר כי אנו שומרים עליהם, שמעתי אנחת רווחה מצידם. ואז אמר לי הזית כי עכשיו תורי להרגע. לאחר כשעה קסומה בצילו של העץ הגיעה רכב החילוץ. קמנו והתחלנו לצעוד לכיוון המוצב.
הקצין פנה אליי ואמר:"מלך נראה שהחוש הגנני שלך הציל את חברנו."
לא העזתי לענות אך זה לא היה אני, זה היה העץ.
