את הפוסט האחרון הפסקתי כי לא הייתי מסוגל.
לא הייתי מסוגל לפרוק את כל הרוע הזה שעברתי. זה היה כאילו לחוות את זה שוב.
אתמול בבוקר היינו שוב ביעוץ.
אך זו הייתה הפעם הראשונה עם המטפלת הקבועה שלנו.
היא דווקא התחברה אלינו טוב, היא הבהירה לנו כי שנינו פצועים, פצועים בנפש, ועלינו להבין אם אנו נחלים ביחד או לחוד. ואם לחוד, עלינו ללמוד איך להפרד. למרות שנראה לי כי האני החדש כבר לא יכול לחיות איתה ואנו מתבגרים לכיוונים שונים. אך אמרתי שאני לא רוצה את הכעס הזה יותר.
הכעס הוא כמו סם קשה שממרר לך את החיים והופך אותך לאסיר.
אך היא אמרה שזה יקח זמן, כעס מצטבר של 14 שנים לא מתפוגג והוא לגיטימי.
בסוף השיחה בקשתי מאשתי שלא נדבר על היחסים שלנו עד לטיפול הבא, בגלל שאנו לא יודעים איך לדבר אחד עם השני ונגררים להאשמות. המטפלת הוסיפה שאנו לא יודעים איך להיות בני זוג אחד עם השני.
אשתי קבלה שאני כותב כאן בבלוג דברים חד צדדים והיא לא יכולה להתמודד. אך סוף סוף המטפלת הבהירה לה את האמת.
״הבלוג הוא שלו, והוא הדרך שלו להתמודד, עד עכשיו לא היית לצידו והוא מצא דרך אחרת לייצב את עצמו. ללא הבלוג והחופש בכתיבה הוא היה מתמוטט מזמן ולא היינו כאן. אך אין לך מה לחפש שם. הבלוג הוא שלו והכלוב הוא חלק מהעולם שלו. ואל תקראי אותו יותר.״
אז זהו בלוגי היקר. עכשיו זה ברור סוף סוף, אתה שלי ובשבילי בלבד. בעצם כמו נשלטת.
תודה למי שקורא ואשמח לתגובות.
מלך יחיד (דרקון).
