למען האמת, בלוגי היקר, אני לא יודע איך לכתוב את זה. אין לי גם מספיק זמן עכשיו לכתוב הכל.
את כל הקריזות, את כל הקללות, את כל ההשפלות, את כל הויתורים. אני לא יודע איך להתחיל אפילו. לפני שבוע היא סיפרה שהיא ראתה משפחה מבלה בפארק וקנאה בהם.
אבל איפה היא הייתה עד היום?
בכל הפעמים שהייתי יוצא עם הילדים לבד כי היא זרקה אותנו ההחוצה שלא נפריע לה לראות טלוויזיה. שבכל יציאה שלנו הייתי בסך הכל הנהג.
בכל פעם שסיימתי מילואים הייתי רואה את חבריי מתקשרים לנשים שלהם ואומרים להם שבקרוב משתחררים, הם היו מקבלים תשובות כמו: מחכה לך, מתגעגעת, מה אתה רוצה שאבשל לך?.
הייתי מתקשר וזה היה נשמע כך:
״אני יוצא עוד שעה.״
״אתה תספיק לאסוף אותי בזמן כדי שאספיק לאח הגדול.״
״לא״.
״אז מה אתה שווה לי בכלל.״
כן, מה אני שווה.
בכלל לא קיים, רק כשיש צורך להאשים מישהו.
במערכת יחסים אמורים להיות שניים. שניים שחולקים בכל.
אבל איך אפשר לחלוק משהו עם אדם שרואה בך כנטל או כשק חבטות?
אז עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים לבוא ולרצות פתאום זוגיות ומשפחתיות? באיזה זכות?
אני לא יכול להמשיך כרגע.
אמשיך מחר
