שוב באת אליי, אל מאורתי.
ארוחת הבוקר שהכנתי לך השאירה בך טעם של עוד.
הפעם זוהי ארוחת ערב.
"אני כבר מצפה לטעום את המוקפץ שלך."
את אומרת בקול חמוד כאשר אני מוביל אותך אל הדלת.
את זוכרת את הסדר מארוחת הבוקר
ארוחה מושקעת, הרבה דיבור, הרבה הקשבה ואווירה נעימה עם המלך.
לאחר כל זה המלך מזמן את הדרקון ואת נזרקת למיטה.
את מצפה לדבר דומה, הדלת נפתחת, שולחן ערוך יפה וריח המוקפץ משכר את האוויר.
הדלת נסגרת ולפתע את נתפסת מאחור, נמשכת בפראות ומשותקת.חולצתך מורדת במהירות והחזיה נקרעת.
הנה אותה הרגשת חוסר אונים שחשת בפעם הקודמת. אני גורר אותך אל מאחורי השולחן ומציבך מתחת לוו.
אותו וו בתיקרה עליו קראת בפוסט שלי. אותו וו בו בהית בתשוקה בפעם הקודמת ולא קיבלת.
אני מוצא את החבל ומלפף אותו על ידיך. את מזהה את כפיתת ה8 שעשיתי לך בפעם הקודמת. אותו סידור חבלים המחבר בין ידייך בחוזקה. אותו סידור שחירמן אותך נורא.
חבל נוסף נקשר לכפיתה, חבל ארוך אשר מועבר דרך הוו. ידייך נמתחות למעלה ואת זקופה ומתוחה.
מוריד את מכנסיך בסבלנות ומקלף את תחתוניך בתשוקה.
הנה מגיע הצעיף אשר מחשיך הכל. נקשר נמתח וחובק את ראשך.
לרגע שקט, דממה ואז...
רעש מוזר, רעש חלש, משהו נמתח ואז נעזב ונדבק.
ושוב אותו רעש, באותו סדר ובאותו הזמן. כמה צעדים מתרחקים ורעש בריח הדלת ננעל. כמה צעדים מתקרבים ו...
נגיעה, נגיעה בבטן של אצבע, אצבע קרה ותחושה מוזרה.את מבינה את פשר הרעש המוזר, כפפות גומי הלבשתי על ידיי. אצבעותיי מתחילות לטייל על רכושי הפרטי שעד לא מזמן היה גופך. אצבעות ואז כף יד. את זוכרת את החום הרב במגע שלי, חום אשר העברתי אליך וגרם לך להרגיש עטופה ונאהבת. אך הפעם החום נחסם על ידי שכבת גומי דקה. את מנסה לשאוב אותו בכוח, אך לא מצליחה.
ידי יורדת למטה וחודרת את המערה הקדמית שלך. תנועות תנועות יוצרות מפל השוטף את מערת הנשיות החמה.כאשר ידי רטובה מספיק היא עולה וחודרת לפה היפה והעסיסי. עמוק עמוק ושוב מפל של נוזל סמיך.
הנקטר הנשי ונוזלי הפה מתערבבים על כף ידי המכוסה והקרה.מושך אותה החוצה ומשנה את מיקומי וקובע אותו לצידך. אצבע רטובה מתחילה לגלוש בנקיק בין שתי הגבעות אשר בחלקך האחורי.
מתחיל לעסות את פתח המאורה הצר והסגור. לאט לאט הוא נפתח והאצבע מחליקה פנימה בעזרת תערובת הנוזלים אשר יצרת.
את מרגישה לחץ, כאב מסוים. אך זה לא משנה. הרי אין לך החלטה בנושא ואין בעלות על כלום.
היד השניה נכנסת למערת הנשיות ומתחכחת במפל הנוזלים. עמוק יותר, רחב יותר, את נחדרת משני צדדים. מצד אחד טוב אך מצד שני קר.
אגודל מתרוממת ונוחתת על הדגדגן. סיבובים ולחיצות ואת משתחררת ו אבדת את עצמך לדעת. גונחת צועקת ומתפתלת. שהשכנים ישמעו, זה בכלל לא אכפת לך. זזה לכל הכיוונים במרחב הקטן שיש לך. תלויה באויר, מתענגת, משתחררת והופכת לאישה גדולה מהחיים.
"אדוני אפשר? אני לא יכולה להחזיק יותר." את מבקשת בדמעות.
שומעת בלחש "כן"
צרחה איומה וגופך רועד. וכמו הר געש, האישה האמיתית ביותר יוצאת.
לאחר שנרגעת כיסוי העיינים מורד.
את בוהה בי בעיניים מותשות ודומעות.
"אדוני אני יכולה לבקש בקשה?"
"כן"
"שב אדוני, שב בבקשה ממך. השאר אותי תלויה ושטוף אותי בעינך. תהנה ממני כמה שתרצה. תבהה בי ותיצור אותי כאישה חדשה."
