שוב אני כותב לך כאן בבלוגי היקר, מקום שכנראה לא תראי לעולם. כותב לך כדי להבין בשבילי ובשבילך.
ביום שישי, כאשר שוב אבדת את עצמך והפכת למשהו אחר, שוב ניסית לברוח בכוח מהמצב. הייתי חייב להוציא אותך מיזה, כי את סובלת במקום הזה, רחוק ממני. הראתי לך שנשברתי, כדי לשבור את הדבר הזה שבך. ונישברת ביחד איתי. אמרתי לך שוב ושוב כי לא משנה מה אני תמיד אוהב אותך ואהיה שם בשבילך. היה לך קשה עם זה. התיישבתי על ידך על הרצפה. שם ישבת את. כי מהמקום הכי נמוך אפשר רק לעלות. ליטפתי אותך בזמן שבכית ואמרתי לך שהכי טוב לבכות על כתף של מישהו שאוהב. ולאבא יש כתפיים גדולות. לא הססת ונשכבת עליי וראית שאבא סופג את כל הדמעות באהבה. נרגענו ושיחקנו ביחד כדי להרגע. ושוב נהנו ביחד והיינו כמו פעם. מבשלים , צוחקים, משתגעים ומדברים.
פרח שלי, עוד נעבור רגעים קשים בחיינו אך אל תשכחי כי אבא לא ילך לעולם. והוא תמיד איתך. לא משנה כמה תנסי להרחיק אותי, אמשוך אותך בחזרה לחיכי ואוהב אותך עד אין קץ.
