בלוגי היקר
אני עכשיו בעיצומו של מסע החזרה הביתה. הוא כנראה יסתיים לקראת חצות. אני בבירת הדרום כרגע אחרי שבשעות אחר הצהריים עזבתי את בית ילדותי.
הסדר היה נחמד מאוד.
המשפחה שלי כייפית. הרבה צחוקים ואווירה טובה. אך זהו סדר ראשון מיזה 7 שנים בלי הילדים. הם היו חסרים. היה קצת קשה וקצת מוזר. נכון שזה היה בלי להשגיח כל הזמן שהקטן לא הורס את הבית. ובלי הילדה שכל הזמן באה וקוטעת שיחה.
אבל זה גם היה חסר. אך רגעים כאלה נותנים לך לבדוק. לבדוק החלטות שעשית אם היו נכונות. כל הקושי והחוסר הזה, האם הוא היה שווה את ההחלטה הזאת?
ואז, אני שם לב למשהו נוסף שאיננו גם.
את זאת שלא יכולה לראות חיוך על פניי. לא מסוגלת לראות שאני נהנה. כל פעם שצחקתי או חייכתי אתמול שמתי לב ששום דבר לא עוצר בעדי מלהנות, מלהיות אדם.
ואז אני מבין שזה היה שווה את זה. זה היה נכון. לקחתי את חיי בחזרה וכל הקשיים שווים את זה. מחר אני עם ילדיי והם יקבלו אבא אמיתי שמקיים את עצמו. אבא מלא. לא עצוב אלא שמח להיות איתם ומעריך כל רגע איתם. היה ליל סדר טוב. כייפי ומלא חיוכים. ונזכרתי שום כמה כיף עם אחיי והוריי בלי שום צורך לדאוג ממשהו שיעצור אותי.
בהחלט זה היה בשבילי חג חירות אמיתי. מקווה שגם אתם נהנתם בליל הסדר.
