פשוט ככה פתאום.
אחרי כל המלחמות, כל החלומות, כל התכנונים זה קרה, ואפילו יותר טוב ממה שציפיתי. ככה זה כאשר הדרך סלולה לפנינו.
אני מנסה להבין בעצמי עדיין מה אני מרגיש. כל ההתרגשות, כל מה שהיה אחרי ואני עדיין מנסה לנחות.
הם הרי היקרים לי מכל.
ואת האהבה הגדולה בחיי.
וכמה זמן חיכינו לזה.
כמה נלחמנו בשביל זה.
רצית את זה כל כך כי הם חלק ממני.
ועכשיו גם את.
והנה נפגשתם.
היה כזה אושר, חיוכים שלא הפסיקו.
ולמה אני כל כך בהלם?
כי הכל היה כל כך טבעי, גם לי וגם להם. הם הבינו מה את בשבילי. ושמחו שאני כל כך מאושר.
ואני מאושר.
כמה שיחקתי איתם וכמה נהננו. והרגשתי את המבטים שלך עלינו.
היה להם כל כך קל כי את חלק בלתי נפרד מחיי. ואני בכלל הרגשתי שזאת אפילו לא פעם ראשונה.
עדיין מנסה להתייצב בתוכי, בתוך כל הריגוש והאושר הזה. מנסה לחשוב על ההמשך.
זה קרה מידנייט. והדרך נפרסה לפנינו.
עשית אותי מאושר ועכשיו גם אותם.
היה שווה להילחם.
לנצח ולגדול, לדעת באמת מי אני ולצאת למלחמה על זה.
כלום לא ינצח אותנו יותר.
עכשיו זה קיבל תוקף חזק יותר.
לא היו לי ספקות אבל עכשיו אני עוד יותר בטוח.
את שלי לעד.
ולכל מי שקורא את זה.
גם אם לא הבנתם במה מדובר.
הכי נכון הוא להיות נאמן לעצמך.
ואם צריך, אז גם לצאת למלחמה על זה.
כה אמר המלך.
