אני בבית מאז שבוע שעבר.
לא בגלל הקורונה, מקום העבודה שלי עדיין מתפקד.
לפני שבוע השתתקו לי חצי מהפנים. ככה פתאום. בגלל טיפול סטרואידים ותופעות הלוואי שלו אני בחופש מחלה.
אני לא רגיל לזה, לא לעבוד כל כך הרבה זמן. להיות בבית. יש ימים שלמים שאני לבד. זה לא כיף. הבית כבר מצוחצח ומסודר. אפשר למצוא מה לעשות אבל זה עדיין מטריף.
אבל הטרוף הכי גדול, הקושי הכי נורא, אני לא זוכר כבר כמה זמן לא התראנו מידנייט. רצף של ארועים קטעו לנו את רצף הביחד. ועכשיו מגיע סגר וכנראה גם לא סופש. הגוף שלי, הנשמה שלי נמשכים אלייך בחוזקה. אני מרגיש נקרע. אני כל כך צמא לגוף שלך, לכניעות ולשרות שלך. חסר לי החום הפיסי שלך. האהבה של איתי תמיד. אבל התחושה חסרה לי. אני כל כך רוצה להכאיב לך, לחדור אלייך עמוק כל כך פנימה, בוערת בי אש כל כך חזקה והיא רק בשבילך.
אז הגיע שעתנו להכנס לימי הבדסמ הדיגיטלי. ננסה להעביר סשן בוידאו.
לא יודע מה אני מדבר בכלל. אני משוגע לגמרי.
דבר כן אני יודע וזה ישאר תמיד.
אני אוהב אותך שפחה שלי.
