לפני 9 שנים. 21 בנובמבר 2015 בשעה 18:55
"בבקשה, אל תהיה עדין איתי" אומרת ומחייכת ביבושת.
אומרת בכזאת עדינות שהמשפט מקבל גוון אוקסימורון משכר.
אבל את לא יודעת. אין לך מושג.
רק בעדינות אני רוצה. רק ככה אני יכול.
לאט ובעדינות, לפתוח לך את הפצעים.
לא את פצעיך החדשים אף לא הישנים. על כל הפצעים האלה תכסה האהבה.
אלא הפצעים הנסתרים שאת לא מודעת לקיומם, מדממים מרעילים ומסרבים להגליד.
אחתוך בעדינות ואגלה ברכות ואם ישרוף סימן הוא לך שאני מחטא באלכהול.
וככה בעדינות יחד נגלה את עצמך ותגלי אותי.
ואם אצטרך לקשור את גופך על מנת שלא יפריע לנשמה לצאת, אף את זאת בעדינות מרובה אעשה.
וכשאת תמותי, כמו עוף החול תתנערי מהפצעים, מהמעצורים, הכאב והבילבול ויחד תהווי למחדש.
ערומה חשופה ומחוספסת.
ואז,
אז ניתן דרור לרצונותייך רצונותיי.
