לפני 9 שנים. 19 בנובמבר 2015 בשעה 7:45
אוריינטציה
זה היה יום שיגרתי במשרד.
הידים הדקיקות שלה התעופעפו לכל עבר. אצבעותיה הארוכות פעמים קמוצות ופעמים צרידות, על מנת להדגיש ולהטעים את כוונתה, הגלויה והנסתרת. "מעניין שאין לה טבעת נישואין" חשבתי לעצמי. כבר עברה דקה וחצי מתחילת מונולוג המוכן מראש שלה, הפנים היפות שלה החלו לאבד מהסומק הטיבעי שהיה בהן תחילה, אך הנמשים עדיין היו גלויים קמעא מתחת לשכבת האיפור.
היא התחילה לצבור ביטחון. הצלחתי לקלוט שבבי משפטים, "בכל מוסד חינוכי אחר זה לא יעלה על הדעת" "אבא שלי מנהל כבר 30 שנה ובחיים לא מתייחס ככה למורות"..
אני די רגיל לזה. קחו ילדה בת 19 ממשפחת אצולה ליטאית, תחתן אותה עם שפיץ של "חברון" ותוך כמה חודשים היא בטוחה שהיא מהנהלת את העולם. מדהים מה פאה נוכרית וקצת זרע יכול לעשות לאנשים.
עצוב. מציאות. אבל זאת העבודה שלי.
חיכיתי עוד מספר רגעים לטעות ראשונה של הגברת, שתעבור את הגבול.
"ובכלל מה זו השטות הזאת, שהמורה לא יכולה להסתכל בגובה העיניים למנהל"? היא מרימה את הראש ומסתכלת לכיוון פני בצורה לא ממוקדת "בחיים שלי לא למדתי את זה בהלכות צניעות!" היא מוסיפה, אוזרת אומץ ונועצת מבט ישר לעיניים.
ומה שהיא רואה אלה ענייים כחולות. לא כחולות כמו השמים. כחולות קרות. והיא רואה אותי נעמד ולא שובר קשר עין. "תשבי עכשיו בבקשה גב' סגל" אני מדבר בצורה מדודה ובטון נמוך. היא מהססת אז אני מוסיף "אני לוקח את הטענות שלך ברצינות אבל אין צורך לעמוד ולהתלהם. אין זו לכבודה של מורה בבית סיפרנו"
הסומק מגיע שוב ללחיים שלה ומגלה יותר את הנמשים, היא מתיישבת.
אני מסתובב סביב שולחן העבודה הישן, עומד ישר ליד הכסא שלה ושותק. מין תרגיל פדגוגי כזה. אני מתחיל להסתובב סביב הכסא שלה וסביב השולחן שלי מראה את עצמי כשקוע במחשבה עמוקה.
בזמן שחגתי מסביבה, התחלתי להריץ בראש את כל הנתונים הידועים לי על החצופה הצעירה.
החתונה הייתה "בין הזמנים" אב, התחילה לעבוד מיד אחרי החגים. היה מאד קל לשים לב לרוטינת השבועיים כן שבועיים לא שלה. ב"שבועיים לא", מגיעה חצי שעה מוקדם לאכול את הארוחת בוקר שלה לבד בחדר מורות, איזה לחם קל עם פרוסת ירק, פרי ובקבוק מים בטעמים. אפשר את זה ביותר סנוביות? ב"שבועיים כן" הרבה ימים היא הייתה מגיעה בדיוק ברגע האחרון לבית הספר לפעמים באיחור קל, מדיפה מריח בושם חזק. בחיי שזוגות צעירים הם כל כך נאיבים. אני לא מריח שום בושם כעת.
אוקיי הלאה, כמה זמן הסידור הזה נמשך? חנוכה? קצת אחרי אולי.. איפה אנחנו עכשיו? עוד מעט יוצאים לחופשת פסח. מה לגבי הריון? הבגדים הדי צמודים לא משאירים ספק שאין הריון מתקדם אבל אי אפשר לדעת. נזכרתי בהרגל מוזר שלה, מקפידה ללכת לשירותים בהפסקת צהרים ולשתות אחר כך מהקולר, הסנובית שותה מהקולר. מעניין. הסבר די פשוט, כנראה שיכנעה את בעלה לקבל היתר לחצי שנה, הזונה. רק רגע, היא לוקחת את הכדור בהפסקת צהרים וטורחת ללכת לשתות מהקולר, למה לא לעשות זאת בערב?
כי היא אפילו לא טרחה לספר לבעלה ..
מסכן! בטח לחוץ הבחורצ'יק, מנסה לשכנע אותה ללכת לבבא פוקד עקרות או אם הוא מודרני לטיפול רח"ל.
אוקי אז איפה הטבעת יהלום וטבעת נישואין מותק? למה את לא עונדת אותן בגאווה? אולי כי שכחת להחזיר אחרי המקווה? אבל אין את הבושם החזק. אוקיי די ברור לי שאת לא צועקת עלי מותק, אלא על בעלך.
"את נשמעת מאוכזבת"
המבט של חוצפה מתחלף בבילבול. איזה כיף לראות בחורה מבולבלת.
"אני מתכוון, בוא נודה על האמת, אני לא הסיפור כאן אלא את, או יותר נכון חיי הנישואין שלך".
שקט של מחשבה, עדיין לא תדהמה. זה עוד יגיע.
"מאוכזבת מאתמול בלילה?"
השקט נהיה הרבה יותר מוחשי זה ברור לשניניו שאנחנו פותחים דלת שרק אני יודע לאיפה היא תוביל
"עצבנית כי ציפית למשהו יותר מליל טבילה? כי את רגילה ליותר?"
גימגומי הכחשה, האות להכות על הברזל בעודו חם,
"תביני חני", נעצרתי ממחוגי ממש מאחוריה קרוב מספיק לומר את הדברים בכמעט לחישה, "את לא יכולה לצפות מבעלך להיות גבר ומצד שני לא להתחייס אליו ככזה ולשלול ממנו את הזכויות הבסיסיות ביותר. בסופו של דבר גם את נפגעת מזה. "
"אני לא מבינה" לזכותה יאמר שהרעד בקולה כמעט ולא הורגש.
"יופי! זאת כבר התחלה טובה" "תחזירי על זה שוב, חני"
לקח כמה שניות, לא משהו שלא ציפיתי לו.
"אני לא מבינה"
"יופי חניל'ה, ומה עושים כשלא מבינים"? המשכתי להסתובב, ככה ששוב עמדתי מאחורי השולחן עבודה שלי מסתכל מלמטה עליה יושבת שם עם תווי הפנים העדינות והאף הקטן והחמוד. שטנית או לפחות הפאה שטנית. עיניה הירוקות כבר לא מסתכלות עלי, נראה שכבר פחות מפריע לה העובדה שהיא צריכה להיות עם הראש מוטה כלפי מטה ולא ליצור קשר עין.
" אני לא מבינה, האם בבקשה תוכל להסביר לי המנהל"
זהו אחד מאותם רגעים ששוים לי יותר מכל דבר אחר. כן יותר ממגע פיזי. הרגע הזה שבו היא מבינה את חוקי המשחק. מקבלת אותם. משהו בה נשבר. או שמא יש לומר משהו בה תוקן.
" יופי חניל'ה, אשמח להשיב לך, תביני, התורה אומרת לנו שאחת מזכויות הבסיסות של הגבר היא ההחלטה והמצווה להרביע אותך. את מבינה? את כאן לא העיקר, אלא עזר כנגדו. ובעלך-בועלך הוא זה שמחליט מתי הוא רוצה לקיים מצווה זו. וכשאת לוקחת ממנו החלטה כזו. הגם אם הוא לא יודע זאת, את מרגישה את זה שהוא כבר לא בועלך למרות שאת רוצה שהוא יהיה. ועמוק בפנים גם הוא מרגיש את זה. הבנת אותי חני או שאני צריך להגיד לך את יותר בפירוש?"
והנה כמובטח הגיעה תדהמה.
היא לא צריכה להוריד פריט אחד של מלבוש צנוע בשביל להבין שהיא עומדת כאן לגמרי חשופה. והיא כנראה מרגישה כך, כי בפעם הראשונה אפשר לחתוך את המתח המיני באויר עם שוט.
"כן..המנהל".
" תראי חני אני רוצה לעזור לך, באמת. יש כאן ענין שלום בית. חינוך בת ישראל. זאת המומחיות שלי" הקול שלי היה הרבה יותר רך אבל עם קורטוב גדוש של פטרונות. "אבל לא ניתן לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו" סיימתי במתיקות מעושה.
" המנהל אני מאד רוצה להשתנות, באמת"
"נו נו חני, עם היה לי שקל כל פעם שכותלי המשרד שמעו את המשפט הזה.."
"המנהל אני רצינית! אני לא יודעת מה אתה עושה לי כאן אבל זה מרגיש טוב"
"מרגיש נכון חני, נא לדייק"
"מרגיש נכון המנהל"
"את יודעת מה מרגיש נכון, מרגיש נכון לא לחשוב כל הזמן, לא לנסות להביע דעה, את זה צריך להשאיר לגברים אמיתיים. את צריכה לדעת לקבל. לדעת להיות כשירה כנועה וחסודה. "על הבירכיים חני" הוספתי לפני שהיא תענה את התשובה הלקונית של כן המנהל.
היא היתה שבורה מידי כדי להתנגד, על רצפת הבלטות היא כרעה שם, על הבירכיים, הגרביונים השחורים המגן היחידי מפני הצינה של סוף החורף, החצאית משתפלת לה על הריצפה.
נעמדתי שם לידה היא הרימה ראש והסתכלה לכיווני, ישר שלחתי יד וברגישות ונחישות הסטיתי את הראש כלפי מטה לכיוון הרצפה. "את עדיין חצופה חני? את לא מבינה שחלק מצניעות זו הכניעה לגבר, אין זה כבוד ראוי להסתכל ללא רשות מפורשת. כמה פעמים את יכולה לשכוח? אולי נדאג שלא תשכחי? נדאג שתסתכלי לכיוונים אחרים?"
היד שלי מלטף לה את הלחיים תוך כדי דיבור מושיט אצבע מתחת לסנטר המצודד שלה ומכוונן אותו לגובה הרצוי. לגובה הזכרות.
"אולי אם ניתן לך משהו אחר להסתכל עליו זה יהיה יותר קל. אני יודע שאת כבר הרבה זמן מציצה למכנסים של גברים לראות את האפקט שלך עליהם, ככה שזה לא יהיה משהו חדש בשבילך. מתי זה התחיל כשהתחלת שידוכים? או לפני?"
"שידוכים" היא ענתה ביבושת.
"אבל כאן תוכלי להסתכל מקרוב ולהבין בעלות מהי".
המכנס התפוח שלי היה מילמטרים מפניה, ידי אחזו את לחייה וראיתי את ההעיניים הירוקות שלה בוהקות מתשוקה.
"עכשיו תביני טיפשונת, בנות כמוך לא צריכות לדבר יותר מידי הם צריכות להיות ממושמעות אנשים רוצים לראות אותך אבל לא לשמוע אותך, זה ברור?"
"כן המנהל, לראות אותי אבל לא לשמוע אותי"
"אין זה אומר שאין שימושים אחרים לפה שלך" אמרתי ותוך כדי הכנסתי אצבע לתוך השפתיים הדקיקות שלה. היא מצצה אותם בעונג. ביד אחת המשכתי להכניס אצבע ואז שתיים לפה וביד השניה ליטפתי לה קלות את הלחיים דואג שלא תשבור קשר עין עם מה שהיא שצריכה לראות.
"זה מרגיש נכון להיות ילדה ממושמעת, אני יודע, אבל יש לך עוד הרבה מה ללמוד"
היא הינהנה לאות הסכמה.
"תפתחי את הרוכסן" פקדתי. היא זינקה לעברו משל כבר פחדה שהציווי לעולם לא יגיע. האיבר שלי עמד לתפארת מילמיטרים מפיה.
"את צריכה לבקש רשות, חני" אמרתי כשראיתי שהיא כבר הוציאה את האצבעות מהפה וגחנה לכיוון מושא תאוותה.
"אני יכולה למצוץ לך את הזין, המנהל"
"לא חני מצטער. הבקשה לא היתה תיקנית. נסי שנית בנימוס ותוך הסבר מי רוצה למצוץ ולמה". היא חשבה לרגע וחזרה על בקשתה בנוסח המתוקן, "התלמידה שלך יכולה למצוץ את הזין שלך כבוד המנהל כי היא מאד צריכה אותו, בבקשה"
"כן חני, נשקי את העטרה, מצויין, וכעת הכניסי הכל פנימה, אל תמצצי אני רוצה שפשוט תחווי את ההרגשה הזאת. של בעלות מוחלטת ללא הסחת דעת. את בבעלותי המלאה זה ברור?" היא שבה להנהן במרץ.
המזכירה אלישבע נכנסה באותו הרגע אל החדר עם ראש מושפל. הציצה מבט חטוף בחני שלנו וחזרה להביט בריצפה, חיוך עקום על שפתיה.
"רציתי לעדכן אותך המנהל שצוות המורות העדיף את ג' ניסן בתור יום ישיבת הצוות ואנו אסירות תודה שנתת לנו לבחור בין הימים כבוד המנהל"
"תודה על העידכון אלישבע, את משוחררת"
אלישבע חזרה על עיקבותיה נראה לי שחני חזרה לנשימות כמעט סדירות.
חזרתי לשיעור בידיעה שעוד מעט יורה הצילצול שעלי לגמור.
"שיעור חשוב למדת היום, יש עבודה רבה לפניך" התחלתי להניע את האגן, איברי הילך רצוא ושוב בפיה. ידי החזיקו את שיער הפיאה שלה מורה לה לבל תזוז.
"כאן בבית סיפרינו דוגלים במצויינות, במשמעת, ובצניעות. הפרה של אחד מכללי יסוד אלו תגרור עונש ולעיתים אף הרחקה לצמיתות" תנועותי התגברו. "תסתכלי עלי תלמידה, הרימי את ראשך". עיניה הירוקות חסרות האונים ננעצו בי בחוזקה, מטחי זרע כבר היו בפיה. "ברוכה הבאה למכון בית יעקב למורות".
