חור שחור

כעס. עצבים. כל גופי רעד בדרך לתחנת האוטובוס.

ניסיתי לא לחשוב על מה שעבר עלי בשעה האחרונה, אבל מצאתי את עצמי חושבת על זה שוב ושוב. כמו סיוט שלא מרפה. 

הסוטה הזה' המנהל הזה שימות בייסורים. מה לעזאזל קרה? 

אוקיי חני, דבר ראשון  תתאפסי על עצמך, נשימה עמוקה. כולם כאן מסתכלים עליך יש כאן בנות מבית הספר. מה הוא השאיר עלי סימן?  אני חייבת לעוף מכאן! לקחתי מונית הביתה . 

 

איזה דירה נעבאך. טוב אי אפשר לקרוא לזה דירה בדיוק, חדרון בודד שבו אני צריכה לבחור אם אני רוצה שולחן או מיטה כי אין מקום לשניהם יחד. אני צריכה מיטה.

 לעזאזל הפאה הזאת, פשוט נשכבתי לא מורידה, לא יקרה שום דבר שסירוק קל  לא יפתור.

 

אני כל כך עצבנית על כולם. על המנהל, על אבי. לאיזה ברוך נכנסתי? מה היה שם? אני שוב רואה את המנהל, אני על הבירכיים אני יודעת שהוא נועץ בי מבט למרות שאני לא יכולה לראות אותו. אני מרגישה את זה, מרגישה אותו. את ה"זה" שלו בתוך הפה שלי, פועם. אוווף זה מרגיש כל כך טוב, שימות בייסורים קשים. אני צריכה אתה זה חם וקשה למטה. כן שמה. איפה שהאצבע שלי. כל כך נעים. ווואי כמה שאני רטובה סתומה שכמוני.

 

כמו בחנוכה שאבי הפתיע אותי והלכנו לנמל לאכול במסעדה החדשה. כמה שרציתי אותו כשחזרנו הביתה, ואיך זה נגמר כל כך מהר.

אני רוצה את זה לאט, שירגיש ככה כמו עכשיו. אווו זה מרגיש טוב. יאוו איזו סתומה את חני, מאיפה כל החרמנות הזאת הגיעה? כל הגוף שלי בער. מכעס ומחרמנות.

וכמו טמבל אבי, כשחזרנו הביתה מהנמל אתה שואל מי רוצה להתקלח קודם. מתקלחים סוגר אורות נכנס והופ נגמר תוך 2 שניות. מה זה כאן? עדיין ליל חתונה (שאז דווקא מאד שמחתי כי מה זה הייתי שפוכה מעייפות וטוב גם קצת פחדנית אבל שטויות זה לא כאב בכלל!)

תגיע הביתה, תקרע ממני את הבגדים. תחזיק לי את השדיים, צבוט לי את הפיטמות. כן ככה בדיוק, תגרה אותם עם אצבע מסביב לפיטמה, שעות עד שאתייבש מרוב איבוד נוזלים. מאמי תזיין אותי חזק. לעזאזאל אניי חייבת לגמור כבר. לפני שהתחנתי הייתי יכולה לגמור ככה. מאז שהתחנתי, איפה, אני לא מסוגלת ככה. צריכה את אבי, צריכה זין גדול כמו של.. המנהל. ימח שמו. זהו די אני לא יכולה יותר זה פשוט לא זה, אבי בכל מקרה יחזור עוד מעט. אני אתאפק.

 

הוא לא ידע לאיפה להסתכל קודם, החמוד שלי. השולחן היה ערוך, נרות דולקים והמרק העוף שהוא אוהב על השולחן. ואני עומדת שם עם החלוק המאאגניב שלי, שקניתי לליל חתונה, החלוק שלא לבשתי אתמול.. 

"מאמי איזו ארוחת צהרים מושקעת" הוא מילמל. הוא ציפה שאני עדיין יכעס עליו מאתמול. אני אמורה לכעוס עליו אבל אני צריכה את החמוד הזה כבר. 

 

"מגיע לאברך שלי. מגיע לו הרבה דברים" התקרבתי אליו, מזיזה את הגוף בכוונה, אני יודעת כמה זה משגע אותו. הוא נישק לי את הצאוור בעדינות, עולה מעלה עד שהגיע לשפתיים ובנתיים שלח יד לכפתור הקסמים שלי. לא היה שום דבר מתחת לחלוק.

"מאמי.. אבל השולחן.. האוכל"

"לא נורא אני יחמם שוב, אני כבר חמה"

"כן אבל השולחן, אין מיטה היא מקופלת"

"לא משנה מאמי תעשה אותי"

הוא לא עמד בזה יותר, הוציא את הזין שלו מהרוכסן. נצמדתי לקיר (כל כך רציתי שהוא יצמיד אותי) בעדינות הוא ניסה למצוא את התנוחה המתאימה לחדירה. עמדתי על קצות האצבעות, הוא כופף ברכיים (אבי שלי גבוה 185 ואני יחסית גבוהה אבל רק 170) ניסה פעמיים ולא ממש הצליח.

"מאמי אני צריכה אותך "!! שלחתי ידים לטוסיק שלו מנסה לדחוף אותו פנימה. הוא בפנים אני מרגישה אתה זה.

"כן מאמי כן יאוווו" נשיפות מתגברות שלו. אני מנסה להרגיש יותר, לגמור כבר. משמיעה כמה גניחות אבל יודעת כבר מה מגיע. וזה הורס לי את כל החשק.

 

"יאוו זה היה טוב, תודה נשמה" הוא מרים לי נשיקה ללחי וחיבוק, בדיוק כמו שהמדריך אמר לו בטח.

"אז מה המרק יהיה קינוח?" הוא מחייך, מבסוט לגמרי. אני מעמידה בגבורה פני מאושרת וצוחקת "כן מאמי קינוח כי את העיקרית אכלתי מקודם". 

 

הוא חזר לסדר ב' ואני נשארת עם המחשבות שלי.    

 

אחרי שנרגעתי חזרתי לכעוס על הסוטה הזקן. איך אני מתנקמת בו. בראש כבר עברו לי כל מיני תסריטים בראש. ידעתי שאין מצב שאפילו חלק קטן מזה יתרחש במציאות. שימות בייסורים אמן.

למה הייתי צריכה להיות כזאת סתומה? תשבי בשקט חני מי ביקש ממך להפוך את העולם?

הייתי צריכה להקשיב לאסתר, היא כבר בסמינר 7 שנים והיא אמרה לי שהכל זה קשיי הסתגלות בסוף מתרגלים להכל ואפילו רואים שזה לא כל כך נורא. "כל ההתחלות קשות" היא ציטטה.

טוב מה שבטוח זה שאני בחיים אבל בחיים לא אתרגל לרב רוטנברג. אין ברירה אני סוף סוף חושבת בצורה ברורה אני לא מסוגלת להכנס למקום הזה יותר אני חייבת להתפטר. אני בטוחה שאבא ימצא לי עבודה חילופית. אולי יסכים עכשיו לקבל אותי לסמינר שלו, שמה זה הרבה יותר מגניב עם כל החוצניקיות. ביי ביי "מכון בית יעקב למורות"  שלום ולא להתראות.

 

ואז שמעתי דפיקות בדלת.

 

החדרון שלנו כ"כ קטן שלא הייתי צריכה לצעוק אפילו רק שאלתי "מי זה?" 

"אסתר.. אסתר כ"ץ"

"רק רגע" שיט אני עדיין בחלוק. מיהרתי וזרקתי על עצמי חצאית וקפוצ'ון.

 

"היי חני מה נשמע, מקווה שאני לא מפריעה, הבנתי שלא הרגשת טוב היום וחשבתי לקפוץ לביקור סך הכל אנחנו גרות באותה שכונה"

"אויש איזו מתוקה את. תודה אבל אני בסדר גמור"

"אהה, אז מה יש לך"

"אממ סתם היה כאב ראש קטן אני בסדר גמור. סבבה".

"את בטוחה חני?" היא נתנה בי מבט חודר. מבט של מורה (לי בחיים לא יהיה את המבט הזה)

 "ברור. למה?"

"חני מה עשית עם מה שישב לך על הראש כל השבוע? דיברת עם הרב רוטנברג?"

שיט נתפסתי לא ידעתי מה לעשות

"טוב תקשיבי חני" היה משהו בטון דבור שלה עכשיו שהדליק אצלי נורת אזהרה.

"את ממש לא אוהבת את מה שאני הולכת להגיד לך, אבל אני חייבת.

הבנתי מכבוד המנהל שהתקבלת לבית הספר" הדם אזל לי מהפנים. הלב נפל לתחתונים שלא לבשתי. היא עצרה לרגע נותנת לי לעכל והמשיכה: "אני אהיה החונכת שלך, כאילו לכל תלמידה בכיתה א' יש חונכת מכיתה ח', את נראית מבולבלת אבל למען האמת זאת שיטה מאד פשוטה. את מתחילה מכיתה א' יש שיעורים, שיעורי בית, טיולים כל מה שיש בבית ספר רגיל רק שאצלינו זה לא מוגבל בזמן אלא ביכולת. הנה תיראי אותי תוך 7 שנים וכבר מתחילה כיתה ח'. הייתי מתחילה יותר מוקדם פשוט חיכיתי לך. בשביל להתחיל כיתה ח' המשימה הראשונה היא חניכה וחיכנו שמישהיא תופיע. איך אני שמחה שזאת את. איזה כיף אנחנו הולכות לעשות ביחד!"

אני לא מאמינה למה שקורה כאן. הלם טוטאלי. "מה כל המורות מוצצות לרב רוטנברג??"

"לא טיפשונות כמבון שלא כולן, ורגע זה מה שאת עשית? מצצת לכבוד המנהל? נו די אל תכלאי ממני פרטים ספרי הכל.. "

"אני לא מספרת כלום מרשעת, תעופי מהבית שלנו"

"קצת חששתי מזה חני, תרגעי. תאמיני לי שאני כאן לטובתך. תביני, את בוודאי תשתפי פעולה, השאלה היחידה היא האם זה יהיה בנעימים או חלילה להפך. אני מאד מקווה בנעימים למרות שאני יודעת שכבוד המנהל היה מעדיף אחרת. אני בכל זאת מסמפטת אותך, ומרחמת עליך"

 

"מה את מאיימת עלי כאליו?"

"חני תביני זה לא משחק. את חייבת להיות בבית הספר כמו שילדות קטנות הולכות לבית הספר. בסוף ההורים מוצאים איך לעשות את זה לפעמים פרסים לפעמים עונשים אבל זה תמיד קורה בסוף"

"אני לא יודעת מה כבוד המנהל יעשה, אבל בתור התחלה, כל מה שקורה במשרד שלו מצולם. אני יודעת שפעם מורה לא שיתפה פעולה, בעלה קיבל ווצאפ עם סירטון. המצב נעשה מאד לא נעים. למרות שעכשיו ברוך ה' שניהם מאושרים. סך הכל חינוך טוב גורם לאושר."

 

שיט. נדפקתי. אני לא מאמינה, שימות בייסורים קשים. לא הבנתי באיזו מפלצת אני נלחמת. או שאולי אני רק רוצה לחשוב שזה ככה. הוא לא אנס אותי אני די היסכמתי ואפילו רציתי. ואסתר כץ השווה עם ראש על הכתפיים מדברת ככה. וואלה אני לא יודעת. מה שבטוח זה שאף סירטון שלי לא מגיע לאבי או למישהו אחר. אז בנתיים אני משתפת פעולה ואחכה להזדמנות שלי. תכלס זה גם קצת מסקרן כל הקטע הזה.

 

"אוקיי אסתר מה כל השטויות האלה אומרים תכלס' "