“ההסכם הגרעיני”
היא נכנסה לחדר כשהמגפיים שלה מכים ברצפת הבטון, בקצב קבוע. עורה היה לבן כמעט שקוף, שפתיה אדומות כדם, והעיניים — קרות אך מסקרנות. היא לא הייתה צריכה לומר מילה; המלכה מהמערב ידעה להפעיל שליטה רק במבט.
בפינת החדר, קשורה בידיה מאחורי גבה, כרעה נסיכת המדבר מהמזרח — עטופה בצעיף משי צבעוני, אבל בעיניה בער ניצוץ של מרד.
“את עדיין מנסה לעקוף את ההסכמות?” שאלה המלכה בקול שקט אך חודר.
“אני רק רוצה חופש… לשלוט באנרגיה שלי לבד,” לחשה הנסיכה, מצמצמת עיניים.
“חופש?” גיחכה המלכה, “במערכת הזו, חופש בא רק דרך הכנעה.”
היא ניגשה אליה לאט, שולפת שוט עשוי פלדת וניל, מעוטר בסמלים אטומיים. כל הצלפה לא נועדה לפצוע — אלא לחנך. כל סטירה סימלה אזהרה. כל משיכה בשרשרת הייתה תזכורת להסכמים שנחתמו בלילות אפלים.
“אם תתני לי שליטה, אני אפתח בפנייך גבולות חדשים. תני לי גישה למתקן שלך — אני מבטיחה לענג אותך בדרכים שעוד לא הכרת.”
הנסיכה רעדה. לא מקור, אלא מהפיתוי. היא ניסתה להתרומם, להתנגד — אך ככל שנאבקה, כך המלכה רק הידקה את אחיזתה.
“בכל פעם שאת מנסה להעביר את הגבול, את תקבלי סנקציה.”
הנסיכה נאנקה. הייתה זו סנקציה בדמות חישוק מתכת סביב צווארה, כזה שחייב אותה להישאר על הברכיים. ובתוכה? תשוקה שלא ידעה לרסן.
“אני לא צריכה פיקוח!” קראה לפתע.
“אבל את רוצה שיפקחו עלייך,” לחשה המלכה, מתכופפת אל אוזנה. “אחרת — למה את ממשיכה לשחק איתי את המשחק הזה?”
הלילה המשיך עם עוד חוזים חשאיים, חדירות דיפלומטיות ומשחקים גרעיניים. הנסיכה אולי נראתה כאילו היא נאבקת, אבל כל תא בגופה נכנע לריטואל.
בסופו של דבר, היא חתמה — לא על מסמך, אלא בגופה. בהסכמה שקטה, גניחה רכה, מבט שמביע יותר מאלף מילים.
ובזמן שזרחה השמש מעל הארמון, הייתה רק אחת ששלטה — ואחת שידעה שהיא רוצה בזה עוד.