היא התחילה כעוד אחת מהודעות באתר. כותבת לו:
“אני סקרנית. אף פעם לא הייתי באמת שייכת.”
הוא לא התרגש. שמע את זה הרבה.
אבל הייתה משהו אצלה – לא במילים, אלא בהפסקות שבין המשפטים, בפשטות.
הם דיברו שבועיים. שיחות ארוכות בלילה, שאלות מדויקות, גבולות, פנטזיות, חששות.
ואז הוא אמר לה – “אם את מוכנה באמת. תגיעי.”
ביום שישי בערב, היא עמדה מול הדלת של הסוויטה. לבושה בדיוק לפי ההוראות: חצאית קצרה, בלי תחתונים, חולצה שקופה, נעלי עקב.
יד רועדת. אבל מבט חדור מטרה.
כשהוא פתח, לא חייך. רק בחן אותה.
“מושפלת. מוחזקת. נלקחת. זה מה שאת היום.”
“כן, אדוני,” היא לחשה, והלב שלה דפק כמו תוף מלחמה.
הוא הוליך אותה בפנים, לא מרשה לה לשבת, רק לעמוד בפישוק ולהרים ידיים.
“לא רכוש, עדיין,” הוא אומר. “אבל נבחן את זה.”
ואז הוריד לה את החולצה, ועמד מאחוריה, נוגע בה בעדינות מכוונת – כזו שמחשמלת יותר מכל הצלפה.
הוא הושיב אותה על ברכיו, פער את רגליה ביד אחת, בעוד השנייה מלטפת, חוקרת, בודקת את תגובת הגוף שלה למגע הכי קטן.
היא כבר נמסה, לחה, גונחת חרישית, יודעת שאסור לה לזוז בלי רשות.
“שימושית,” הוא לוחש לה באוזן. “זונה פרטית שלי. כל חור בגופך שייך לי.”
“קח אותי…” היא נאנקת.
“לא כשאת מתחננת,” הוא עונה. “כשתהיי שקטה. נכנעת באמת.”
הוא קשר לה את העיניים, פער אותה עם רתמות, חדר אליה אט־אט, והכתיב את הקצב, את הקולות, את התשוקות – כאילו היא נבל שידיו יודעות בדיוק איך לנגן עליו.
זה לא נגמר בלילה ההוא. הם המשיכו – נפגשים פעם בשבוע.
הוא היה שולח לה הוראות יומיים לפני.
לפעמים לשלוח לו תמונה בזמן העבודה כשהיא בלי תחתונים.
לפעמים להכניס פלאג אנאלי לפני שהיא באה – ולהחזיק אותו בלי לזוז שעה שלמה.
אבל לאט לאט, זה הפך לקשר שלם.
היא ביקשה ממנו שיגדיר אותה.
“את שייכת לי,” הוא אמר לה יום אחד. “אני אדאג לך. אך גם אקח ממך כל מה שאני רוצה.”
הוא פתח לה חיי מין שהיא לא חלמה עליהם.
חדירות כפולות. משחקי השפלה פומביים (בגבול הפרטי).
שימושיות במיטה, על השיש, באמבטיה.
משחקים של החפצה: קורא לה “זונה”, “כלבה”, “חור”, אבל אחרי זה מחזיק אותה חזק, מנגב לה את הדמעות, ואומר:
“אני גאה בך. את אמיצה. את כל מה שחיפשתי.”
היא למדה להרגיש עונג כשמרימים אותה מהשיער, כשהיא כרועה עם קולר, כשהוא גומר עליה ואומר לה להישאר שם – “ככה. כי את יפה כשאת שייכת.״