מחברת שחורה

קשה מאוד להניח אצבע בדיוק על הנקודה
אולי יהיה קל יותר להניח את כל היד

יד שחוסמת כל טיפה של אור ואויר
יד שמשתיקה את מה ששחור ובהיר

העיניים פקוחות לרווחה, מביטות בחוסר הבנה
המחשבות רצות, השאלות עולות

האם זה חונק להיות לבד או מחבק
האם זה מחבק להיות יחד או חונק

האם זה דפוק לשאול שאלות מיד אחרי שהדלת נסגרת,
או שבעצם לא לשאול זה מה שסוגר את הדלת.

מי את שתגידי לי מי אני?

האישה שהכירה אותי כשליש מחיי

האישה שראתה אותי גודל ומתפתח להיות כמעט אדם

האישה שמשכה, דחפה, לפעמים בכח, לפעמים במרמה, אותי, להיות אדם

זו שדחפתי אותה מחוץ לחיי, זו שמשכתי לזרועות איש אחר

זו שיודעת, שמכירה, ששומעת, שמקשיבה,

אז מי אני שאגיד מי אני?

אני זה שהתגבר,

זה התבגר,

זה שיתבגר,

זה שהתחזק, 

זה שיתחזק,

זה שפורח,

זה שלפעמים בורח,

אני זה האיש שעכשיו יותר מכולם אוהב את עצמי

מה יותר כואב היא שאלה

בעוד עיניה הפקוחות נשואות אל על

ידיה שלובות מאחורי גבה

רגליה מקופלות תחת ישבנה

קשורה במגע מלטף ובחבל

היא מביטה בי בסקרנות בוחר את כליי

מצפה כבר לדעת כיצד אלו ירגישו על גופה הצחור

אלו סימנים הם יותירו, צבעים, גוונים, צורות, פסים

מחייכת, מקפצת בהתרגשות

מה יותר כואב היא שואלת

תגלה לי בבקשה היא מתחננת

קולה מלטף ברעד את קירות החדר

בדידות בעולם מלא אנשים אני עונה

וסוגר מאחורי את הדלת.

כולנו זקוקים למגע.

הקיום שלך עדיין מתחמק מאחיזתי

הגוף שלך מתחמק ממיטתי

כנראה שבגלל זה המציאו את החבל

אבל דבר ראשון אצטרך למצוא אותה

את זו שתתאים להיות שלי

היא כרעה על ברכיה לרגליי

היא חייכה במבטיה בעיניי

היא צחקה, צעקה וגנחה

ומידיי פעם אפילו בכתה

אבל לצערנו היא פשוט לא הייתה נכונה

יקרתי, שיהיה לך המון המון בהצלחה

התעוררתי פעם,

והיא עדיין הייתה קשורה לצידי,

עינייה עצומות ושלוות, עם חיוך מתוק על הפנים,

הבטתי בה וחשבתי לעצמי על מה היא חושבת?

קמתי בשקט, התמקמתי מעליה והבטתי בה בשקט חולמת,

גופה על המיטה מתוח, ידייה קשורות בחבלים לראש המיטה,

האם זה הזמן להיות רע או טוב?

בידיי ליטפתי אותה, וכמו על כינור ניגנתי בגופה,

אגנה החל לנוע, מחפש אותי, ריק,

החיוך התרחב, עינייה נפקחות,

היא מושכת לרגע ומבינה שהיא עדיין קשורה,

ידי נדדה בין רגליה, נוטפת, חמה, מטפטפת אותי מאמש,

היא גונחת, קצר וקולע,

וכשאני חודר לתוכה, היא עוצרת נשימותיה,

אנחנו רוקדים את הריקוד שלנו, האגן שלי ושלה,

מסונכרנים,

מסכנה, רוצה יד לגעת בעצמה,

אבל אתמול היא התריסה,

לשחרר? או לא לשחרר?

זאת באמת השאלה,

היא מתחננת, בגופה ובמילותיה,

יודעת בדיוק את הצופן הנכון,

וכשאני משחרר היא מודה,

ומיד ידה רצה לגעת בעצמה,

וכשהיא גומרת היא מודה יותר,

וזה הרגע שאני תמיד גומר,

אני זוכר, פעם שהיא הייתה שלי, 

אבל מסתבר שיש דברים שלא בשליטתי,

וזה מה שחסר עכשיו בעולמי,

אחת מושלמת שתהייה רק שלי.

This is my shit and I have to deal with it 

להתחיל מאפס,

מקום חדש ומוכר, 

נשים יפייפיות שנעים להכיר,

ורשימה ארוכה של תשוקות, צרכים וגבולות שצריך לסמן,

לכולנו יש את זה, 

כולנו סוחבים את התיק שלנו,

ולרוב הוא ריק מלבד למספר עמודים של סטנדרטים,

צועדים לבד, מחפשים את מי שימלא את התיק שלנו בדברים שקיוונו כל החיים למצוא

אוצרות

. 

תהיי יפה, תהיי חכמה,

תחייכי כשאת מתמסרת,

תצעקי שאת גומרת,

בשבילי.

אהבה אחת הלכה לה

ואהבת חיי כבר שכחה את שמה

זה מוזר איך ים של כוסיות לא מצליח להשכיח את הדבר האמיתי שחסר

ועוד דייט בערב חמישי

והוא בא ברצף של יום עבודה, ודייט של ערב רביעי

וגם היא רוצה להזדיין

וגם היא מרגישה שזו התחלה של משהו טוב

ואני, אני מביט בה צועדת, מתרחקת לעבר ביתה אחרי נשיקת לילה טוב שחלקנו

ואני חושב לעצמי, מה הטעם, מה לעזאזל הטעם

זה לא מה שאני מחפש,

ומה בעצם כן,

מחפש לא להרגיש מת