מחברת שחורה

אתה רוצה שמשהו ייעשה.... תעשה זאת בעצמך.

9:30 שעות.

זה כנראה בגלל המרחק, 85 ק״מ במקום שרוב האנשים רק מכירים מהעיתונות כי קרה שם איזה בלאגן.

זה יכול להיות גם השעמום, לתת ללוחמת כמוך בתים ולהגיד לה לשכב ולא להיות חלק מהפעילות המבצעית בטח מחרפן אותך.

זה סביר גם הזמן, מהיום שהכרנו הצבא נתן לנו הזדמנויות להתראות כאילו בכוונה והסופש הזה את שם ואני כאן ויש לנו עוד ימים לספור ולהיות רחוקים ולהתגעגע.

וכל אלו יחד, וכל אחד לחוד, גרמו לך להיכנס ולכתוב לראשונה פוסט.

שוחחנו על זה, אמרנו שנכתוב רק בנינו, והנה את כותבת לעולם.

אז עכשיו תורי להחזיר לך כגמולך.

זה לא שזו פעם ראשונה שכותבים עליי, אבל זו פעם ראשונה שזו פעם ראשונה.

ואם אני מביט באירועים בנינו ובוחן את כל מה שקרה בנינו מהיום שהכרנו, אני פתאום מבין שהרבה בנינו זה פעם ראשונה.

את יודעת, אני לא ילד, כבר ראיתי דברים וחוויתי דברים. התרגלתי לתייג את עצמי כבעל ניסיון.

והשנים עברו, והחוויות הצטברו, ומהניסיון למדתי עוד ועוד בעיקר על עצמי. מי אני, מה אני רוצה לעצמי, ואת מי.

אז עברו מיליון דייטים, והחברים כבר לא הצליחו לעקוב אחרי כל השמות והסיפורים, וניסיתי בכל מיני דרכים וצורות, וזה נכשל שוב ושוב ושוב...

והאשמתי אותן והאשמתי את עצמי, אבל המשכתי, המשכתי לחפש... אותך.

אז התכתבנו, את חדשה כאן לחלוטין ואני לא.

ושוחחנו בטלפון, שעות.... והכימיה התפתחה והפכה יותר ויותר ברורה.

ויצאנו לדייט ראשון, וזה גם היה הדייט האחרון... כי מאז זה כבר מיותר, זה כבר לא נקרא הכרות, זה נקרא זוגיות.

עבר חודש מאז, ואת כותבת על פחדים. כותבת לי. 

עבר רק חודש, ופתאום שנינו מבינים שיש כאן משהו טוב שמפחיד לאבד.

עבר רק חודש, ושנינו חושבים שזה כל כך מהר קרה, כמו ברק, כמו סטירה.

בכנות אישה שלי, זה מפחיד מאוד, גם אותי. כבר הרסתי מערכות יחסים, כבר איבדתי בנות זוג, כבר חשבתי שזה אני שדפוק.

אבל את יודעת, ואני יודע, ואני בטוח שנינו מתפלאים מההבנה שמשהו הפעם שונה.

השיחה בנינו שונה, בין אם זו שיחה מילולית או פיזית או אפילו רגשית, הכל שונה.

רק חודש, ועדיין הבסיס עליו אנחנו בונים יציב ורחב.

אז יש פחד, וזו כבר הרגשה חדשה בפני עצמה, בעיקר לשנינו, לאנשים שלא מפחדים, לא מפחדים לחיות ובטח שלא מפחדים למות.

ויש עוד מיליון רגשות חדשים, והכל יוצא החוצה בנינו ולא מוסתר ולא נשמר בפנים.

והפחד ברקע חושב שהוא מאיים עלינו.

אבל אז, רק שיחה קטנה, רק מגע רגעי, רק מבט חטוף בעינייך... והפחד נעלם, והרעש מסביב מושתק, וההבנה מתיישרת במקומה ומציבה עובדה...

זה רק את ואני, רק אנחנו בכל העולם. וזה לעיתים מפחיד, מפחיד בכדי שנזכור לשמור על ששלנו, מפחיד כזה שמזכיר לנו כמה זה טוב וכמה זה פעם ראשונה.

מפחיד שפתאום זה לא מפחיד להיות עצמנו. ביחד.

פשוט שיר טוב...

לחגוג את מה שאין לנו קשר אליו... לחגוג זמן

1,072,224,000

17,870,400

297,840

12,410

1,773

408

34

גמר חתימה טובה,

סליחה אם פגעתי מעבר למה שרציתי,

למי שצם שיעבור בקלות,

ולמי שלא בילוי נעים.

אני מודה, התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בעברית,

אבל זה פשוט לא הרגיש נכון,

השפה שלנו במקרים מסויימים דלה וחסרת טעם.

ומי שחושב שאני טועה, הנה שתי הגרסאות.

We are who we are.

I can say that I am an ordinary person, but that would be a lie.
I'm what I'm.

We are all animals in our core, some of us predators and some prey.

I'm a predator.

When I go to work, I hunt, I smell for fresh prey and always looking and hunting for it.
When I eat lunch, it's only a temporary satisfaction, to mute the immediate need to attack, because it is illegal.

When I fuck, I still hunt, hunt for sensations, hunt for reactions, hunt to feel if the prey in front of me is edible.

And frankly, lately it's not.
It's been relatively a long time, and I went, and I saw, and I tasted and fucked, but it's not enough, I'm not satisfied.
And no offense, but a lot of the prey here simply inedible.
And yes, it's a matter of taste.

It doesn't move correctly, it doesn't smell right, it doesn't respond correctly, and most of all it's not fast enough, and doesn't move between my teeth and fight until it's last breath.

It feels like a caged animal.

And you.
I hear you, I can smell you and sometimes see you, but you're distant.
Far from touching, too far for my arm to reach through the bars and grab.

And I, I'm fucking hungry because of you.

I know, I know you're edible.
And it drives me crazy, I will tear your flesh with my claws, I will feel your blood dripping from my lips.
I will stain myself with you.

And all I can hope for, until I break out of this cage, is that you won't break a leg and start to limp.
Because then it would be boring like any other prey.

And you're not like any other, and I'm not like any other.
We both predators.

אנחנו זה מה שאנחנו.

אני יכול להגיד שאני אדם מהשורה, אבל זה יהיה שקר.

אני זה מה שאני, במקור שלנו היינו חיות, חלקנו טורפים, וחלקנו טרף.

אני טורף.

כשאני הולך לעבוד, אני צד, מריח את ריח הבשר הטרי וצד אחריו.

כשאני אוכל צהריים, זה רק כסיפוק זמני, להשתיק את הצורך המידי לתקוף, כי זה לא חוקי.

כשאני מזיין, כשאני "מסשן", אני עדיין צד, צד תחושות, צד תגובות, צד לראות אם הטרף שמולי ראוי למאכל.

ולאחרונה האמת שלא.

עברה תקופה ארוכה יחסית, ויצאתי, וראיתי, וטעמתי וזיינתי, אבל זה לא מספק, אני לא מסופק.

ובלי להעליב, אבל הרבה מהטרף כאן פשוט לא ראוי למאכל.

וכן, זה עניין של טעם.

זה לא זז נכון, זה לא מריח נכון, זה לא מגיב נכון, ויותר מכל זה לא רץ מספיק מהר, ולא נע בין שיניי ונאבק עד טיפת הכח האחרונה.

וזה מרגיש כמו חיה כלואה.

ואותך.

אני שומע אותך, אני מריח אותך, לעיתים רואה אותך, אבל את רחוקה.

רחוקה מלגעת, הזרוע מבעד לסורגים לא מתקרבת אפילו.

ואני, אני פאקינג רעב בגללך.

אני יודע, אני יודע שאת ראויה למאכל.

וזה משגע, הרצון לקרוע את הבשר שלך עם טפריי, להרגיש את דמך ניגר משפתיי.

להתלכלך בך.

וכל מה שאני יכול לקוות עד שאברח מהכלוב הזה, זה שלא תשברי רגל ותתחילי לצלוע.

כי אז זה יהיה משעמם כמו כולם.

ואת לא כזו, ואני לא כזה.

כי שנינו טורפים.

בסופו של דבר, כולנו חיות.

את זו את, אני זה אני.

את, את הטרף הקטן, זריזה וקשובה, רועה בשדה, מידיי פעם מרימה את הראש להביט סביב לצליל העשב המתנועע ברוח.

אני, אני הטורף השקט, משתחל בערמומיות, מכופף בין השיבולים הגבוהים, מביט בך בשקט, מכין את רגליי האחריות לזנק, מחכה.

את, את שברירית, מצולקת מתקיפות העבר, חרדה לעתידך, מבולבלת מהקולות הסובבים אותך.

אני, אני במסכה חזקה, וותיק מלחמות רבות, מצולק מכאבים, מחכה לצלקות הבאות, עם ניסיון בחזיתות שונות, מלומד, אבל עורפי פגיע.

את, את מפחדת, הכאב בגופך עדיין חי, פועם בעוצמה, מתגוננת בכל צעד, נעה בהססנות.

אני, אני כבר עייפתי מלשחק בטרף הקל, מחכה כבר לזנק על טרף גדול ומורכב, חסר סבלנות כשאת ניצבת מולי.

את, את הבטת בי מספר פעמים, שקלת האם אני מסוכן או סתם נוף, עוד עשב יבש.

אני, אני נע באיטיות, נעצר לסירוגין לבחון את התגובות שלך.

את, את כבר הכרת חסרי סבלנות, חיות טרף גדולות ומגושמות ומהם ברחת בזריזות ובקלות.

אני, אני יודע, לזנק עלייך עכשיו זה ממש לא הדרך.

את, את תרוצי אם אקפוץ, את מהירה ופחדנית, מנסה לשמור על אוצרות ליבך וגופך.

אני, אני לא.

את, את מתיישבת מולי, מקשיבה לי מקשיב וצופה בך.

אני, אני הבנתי, מתרומם מהמרעה, זקוף, מתיישב מולך, ולומד מה זו סבלנות.

אנחנו, אנחנו לא נוגעים, לומדים, מקשיבים.

אנחנו, אנחנו מדברים, בשקט, מתקרבים בכדי לשמוע, מתקרבים עד שנוגעים.

את, את הטרף הלא קל, שעכשיו תחתיי מוצל.

אני, תחת זרועי, מגונן על אוצרותייך שעכשיו הפכו אוצרותיי.

אם היו שואלים אותי לפני 5 שנים,

הייתי עונה בנחרצות ובוודאות....

אסטרולוגיה זה בולשיט.

היום אני מתפלא כיצד הקשר בן המזל שלי לאופי שלי הפך להיות כל כך מוחשי,

לאחרונה אני רואה באתר יותר ויותר כינויים שמתקשרים לדמויות קומיקס.

ולמרות שאני מעריץ את הג׳וקר, בעיקר אחרי הביצוע המושלם של הית׳ לדג׳ר ז״ל,

אני לא כזה...

ביום אני במעטה של אדם מכובד,

לבוש מחויט, עוסק במקצוע נדיר אותו אני חולק עם מעט מאוד אנשים,

עובד ופועל בנחישות וכבוד מול לקוחות וחברות ענק, ומשתכר בכבוד.

אם רק היו מסתכלים לי בנייד...

רגש, תמיד זורם בעורקיי,

גם אני נפגע כשזה נגמר, גם לי יש פאקים בביטחון העצמי, גם אני כואב בדידות ואובדן, חש געגועים, ויותר מכל אוהב לאהוב.

אני חוזר מהעבודה בסוף יום, והצדדים שחיכו בשקט בשקט באפלה יוצאים לביטוי.

מתחת לבגדים הגוף מקועקע, אומנות שלאחרונה התחלתי לעסוק בה בעצמי.

בבית מאחורי דלת ישנו חדר, ובחדר אביזרים ומתלים, וקירותיו ראו ושמעו אקטים ומעשים שרוב האנשים בחייהם לא רואים.

המיניות זורמת בעורקים, השפה בוטה יותר, הגופות חשופים.

יצירתיות פורצת דרך מגע ותחושות.

אני לא נקרע בן הצדדים, להיפך אני מסופק מהאיזון שהעולם שבי מקנה.

להיות אדם שמעניק מכל צדדיו...

לפנק, לכבד, לתמוך, להקשיב, להכיל, לפרגן, לחזק,

לאהוב.

לקשור, להצליף, לבחון, לחדור, לחפור, למשוך, לחנוק,

לשלוט.

האיזון הזה, הצדדים הללו.

הם ברורים, וזה ממש לא פשוט, החיפוש אחרי האישה שתכיל אותי כמו את הצדדים הללו,

אישה שתכיל את אותם צדדים שגם מהווים את מהותה כמו את מהותי.

אז... בהחלט הרווי דנט.

וללא ספק מאזניים.

חברים זו תופעה בלתי מוסברת.

מערכת יחסים של אהבה ושנאה תמידית.

לאחרונה יצא לי להגשים משאלה בזכות חבר אחד שלו ולי יש מערכת יחסים מוזרה לחלוטין.

הוא אחד הוותיקים, מייסד התנועה הבדס"מית אפשר להגיד.

יצא לי להכיר אותו במקרה.

בלי קשר לכלום האיש הזה נכנס לי לבית ולחיים ומאז אנחנו חברים טובים, וגם אם שבועות אנחנו לא מתראים כמו בני משפחה, מתעצלים לבקר אחד את השני אבל לא יכולים להיפרד כשמתראים סוף סוף.

במהלך מעבר הדירה האחרון שלו הוא היה צריך להיפטר ממספר דברים, ובינהם "צעצועים" שרכש ובנה במשך השנים.

מאחר ויש לי בית גדול רק לעצמי הוחלט כי אני אקבל את הפריטים האלו.

הם היום משומשים ובלויים, חלודים ועייפים.

לקח לי כמה ימים של השקעה ועבודה, ומספר קפיצות לחנות חומרי בניין ועכשיו אותו חלום ישן מתגשם.

ציפיתי לערב שישי הזה מאוד.

הבית הוברק במשך הבוקר, הכלים נשטפו, החתולה חונכה והשכנים הושתקו.

חשבתי לעצמי כשתבואי ואכניס אותך לחדר המשחקים שבניתי וציידתי לא נמצא את עצמנו יוצאים ממנו.

אבל זה לא קרה.

כמו כל כלבה חרמנית אל מול חיית טרף, נתקענו כל הסופ"ש במיטה.

אני ספרתי 6 את ספרת 24.

ועכשיו כשהירכיים כואבות אני שואל את עצמי איך זה שלא השתמשנו בכלובים.

שבוע טוב.