מחברת שחורה

מכירים? זו שאלה ישנה במבחן אמריקאי במדעים...

שתי מבחנות, האחת (חומר א) מכילה חומר כהה ואפל, בלתי נפיץ, גס, קשה ובגרגירים גדולים.
השניה (חומר ב) מכילה חומר זרחני, מאורת ומאירה בעדינות, בהירה וצבעונית, בגרגרים קטנים, רכים ועגולים.

מה יקרה אם תערבבו את החומרים?

א. לאור גודל הגרגרים, חומר א יכתוש את הגרגרים העדינים של חומר ב לאבקה דקה, האפלה תשתלט על האור הזרחני של חומר ב ותכבה אותה, ולאט האבקה תידבק ותתאחד עם הגרגרים של חומר א עד להיעלמותה המוחלטת.

ב. הגרגרים של חומר ב יפתחו אל מול הקושי של חומר א, יתפרסו על שטח פנים רחב יותר ויעטפו את חומר א עד שזה יקבל ציפוי וחזות עדינה ומאירה, עגלגלה וחלקה.

ג. חוסר האיזון בין שני החומרים, אי ההתאמה, תגרום להם להתנגש בחלל, לא להתחבר ולא להתאים את עצמם אחד לשניה. הליך זה יימשך עד שתיווצר דחייה והתרחקות.

ד. לאחר עירבוב, ולאור המגע של שני החומרים אחד בשניה, שניהם יתפרורו, לאט לאט, לאחר מכן העירבוב התמידי, יקרב, יחבר ויאחד אותם לגרגר אחד, מאוחד, לא חלק אך לא גס, אפל מעט עם נקודות מאירות וזוהר פנימי, חזק מספיק בכדי לעמוד בפני חומרים אחרים, עדין מספיק בכדי לא לפגוע.

מאחר ונעדרתי מהיסודי למספר שנים... אין לי מושג במדעים... אבל ההשכלה האוניברסיטאית שלי, הידע הכללי הרחב שצברתי, הסקרנות, הספרים, החיים... כולם לימדו אותי להבין שלעיתים לא לכל דבר יש הסבר מדעי ולא ניתן לצפות התנהגות של חומרים זרים מראש, ניתן רק לנסות להבין...

כיצד שני אנשים, חומרים שונים, חיים שונים, עבר שונה, אופי ניגודי... כיצד שניהם יכולים בתהליך כימי לא ברור לרצות להיות הכי קרובים, הכי מאוחדים, להתנגש, לכאוב, להתלכלך, להתערברב, ללטף, וליצור משהו חדש... נוצץ.

ימים שעברו בשיחות על כל מה שרק אפשר לדבר נראו כאילו עוברים לאט מידיי. אני מקשיב לך בשיא הריכוז, כמו בשנים שהייתי באוניברסיטה, כמו כשאני חוקר עד, לומד מכל בחירת מילה שלך.

ולא רק במיקוד רב על התשוקות שלי ושלך, אלה לומד אותך, מה מרכיב את אישיותך ומה התוצר של חיים שלמים.

סוף סוף מצאנו את הזמן. ובטח שהתרגשתי כל הדרך, ובאמת שזה מהרגע שפתחתי את עיניי, סוג של מלחמה בין לרצות שהשעון ירוץ לבין מיליון מחשבות שכיף להתעכב עליהן.

הדלת מאחורינו נסגרת. מעניין עד כמה את נבוכה אבל עדיין שומרת על פוזה, אני מתקרב אלייך ואת אפילו לא נרתעת טיפה.

את מריחה כמו אביב חדש, וכיף לחבק אותך חזק חזק.

מחייכת, מביטה בעיניי.

את מרים אותך ונושא אותך לספה, מושיב אותך על ברכיי ומנשק אותך, כמו אדם שלא אכל שנתיים. ידיי מטיילות לעורפך.

את מתמסרת לנשיקה, ראשך נוטה באיטיות, וזה הרגע הכי טוב להפסיק אותך.

להעמיד אותך במרכז החדר, ולבחון את האוצר לו זכיתי.

מי יפשיט אותך? אני או שאעמוד מרחוק ואביט בך בזמן שאת נחשפת ומורידה שכבות.
ובעודך עירומה, לגעת בקצות אצבעות בכל פינה, גבעה, עמק על אדמת גופך.

מעניין אותי, האם את רטובה מהפחד? או מההבנה שאת עכשיו אובייקט שמקבל את כל המיקוד שלי. לחלוטין.

תפיסה ישנה אומרת שצריך להעניש בכדי להכאיב. והתפיסה שלי... להכאיב כי בא לי לשמוע אותך צועקת, כי אני רוצה לראות את שפתייך נפערות. להרגיש את הנשימות שלך כשאת סופגת.
אבל לא כואב מידיי, להשאיר מקום לעוד.

תפיסה ישנה אומרת שאת צריכה לתת לי בכדי לקבל. אבל לענג אותך זו מתנה שאת נותנת לי, ולמה שלא ארצה לגעת בך ולגרום לך להתמכר בכדי שיהיה לי מה לנצל בהמשך.

את כבר לא עומדת. לא קל לעמוד אחרי מגע, הברכיים חלשות, ואת צריכה לרדת למקום שנעים להביט בך. לרצפה.

וזה לא רק הסקס, וזו לא המציצה, או התחת שלך באוויר מפוסק. זה המבט, העיניים הפקוחות מלמטה שכל כך נעימות. להשיב בשקט למה שהן אומרות.

מעניין אותי אם תחזירי את ראשך למקום לאחר שתקבלי סטירה. מעניין אותי הקול שייצא ממך. האם תסדרי את שיערך לאחר מכן או תשאירי אותו על פנייך להסתיר כמגן.

מה אוכל לגרום לך לעשות שלא עשית? מה אמצא בך שלא מצאת בעצמך? איזו חיה את רוצה להיות מולי? כמה את יכולה לספוג?

את אגרטל. מעוטר בציורים נפלאים וייחודיים, מלא בפרחים צבעוניים ובמים נקיים. שבא לי לנפץ על הרצפה, ללכלך. ואז לאסוף את כל החלקים ולאט לאט, עם אצבעות עדינות, שפתיים מתוקות, וריכוז מלא להרכיב.

מה אני רוצה יותר? את הריח שלי עלייך או את שלך עליי? מה ארצה יותר... שיכאבו לך הרגליים, הנקבים, הגרון, ביום למחרת או שיכאבו לי השרירים?

אני לא יודע, אבל אני רוצה את הכל.

אובייקטופיליה - היא סוג של מיניות המתמקדת בחפצים דוממים מסוימים. אנשים עם העדפה זו עשויים להיות בעלי רגשות חזקים של משיכה, אהבה ומחויבות לפריטים מסוימים או מבנים. עבור חלק, יחסים מיניים או אפילו קרובים רגשית עם בני אדם אינם מובנים. חלק מהאובייקטופילים גם מאמינים לעתים קרובות באנימיזם, ומרגישים הדדיות המבוססת על האמונה שיש לאובייקטים נשמות, אינטליגנציה ורגשות, והם מסוגלים לתקשר.

איזה מזל....

אהבתי לליאורה השואב הרובוטי אינה נכנסת להגדרה.

אבל קרוב.

כמה רעש יש בשקט הזה. כמה כאב יש בחסרונו של מגע עדין.
תער משרטט קווי מתאר על עור לבן. ניצוץ קל שורף נייר באיטיות אפלה.
מה זה עושה לך כשאתה יכול לקבל את כל מה שלא רצית,
ולאבד את כל מבוקשך.
הפרטים המקשטים את ביתך מונחים על הרצפה ברסיסים.
והיא נחה במקום לא ידוע, ביעד לא מוכר, מחכה לאסוף את שיברי נשמתך.
מה יותר כואב, אובדן או חוסר. מה יותר מחריש, בכי או דממה.
ריחות השיער נפוגו ממצעי המיטה. טבעות האזיקים ריקות ומאובקות.
חבלים חסרי מעש מחפשים תעסוקה. קולות עונג נשכחו מאוזנך.
ללא קול נשימה, נטול ריח צוואר וזיעה מתוקה. בנוף חשוך ובלתי נראה יושב ומחכה.

לך אהבה.

סטלה היא אחלה מוזה.

שאריות של זריחה במרפסת
שאריות של סטלה שמזכירות לי שאריות
שאריות של קולך המהדהד בחלל
שאריות של כוס הקפה בכיור
שאריות של כתב ידך, סגול ליד המיטה
שאריות של הלבשה תחתונה של לבשת
שאריות של צליל ברזל ואזיקים
שאריות של ריחות וניחוח שמן תינוקות
שאריות של זיכרונות נפלאים
שאריות של סימני שוטים
שאריות של חיוך ומבט עינייך
שאריות של ארוחות שישי
שאריות של ידיים וגוף מקועקע
שאריות של חוף ים ומוזיקה רחוקה
שאריות של בגדים בארון, במגירה התחתונה
שאריות של כלים להכין קססה טובה
שאריות של תמונה על הקיר שהושמדה
שאריות של וויסקי בכוס וג'וינט על השולחן
שאריות של להתעורר ולישון עם חיוך
שאריות של אושר
שאריות של חיבוק אחרון ונשיקה
שאריות של בריחה
שאריות של חוסר הבנה
שאריות שלך מפוזרים בכל מקום, כמו רסיסי זכוכית על הרצפה
שאריות שאני שונא לאהוב
שאריות שצריך לאסוף ולזרוק ולמחוק
שאריות שממש לא נעלמות.

נכתב ממזמן.

ענייך עצומות בחוזקה, אל תביטי למטה,
אני יודע שאת מפחדת, תחזיקי בידי חזק,
אל תשאלי למה, את קרובה זה כמו לצוף,
קלה כמו נוצה, בנפילה חופשית כלפי מעלה,
במרומי מרכז החדר, כשתגיעי לשם תדעי,
מביטה מעל בעיניי, מנסה ללמוד לעוף.

תאמיני בעצמך, לעולם לא תלמדי אם לא תנסי,
תקשיבי לקולך, זה מרגיש מדהים, אני מבטיח,
את לא בגפך, כמעט כמו למות בלי דאגה,
תאחזי בהזדמנות, לרקוד יחד באוויר, איתי,
לאט לאט, אבל לדעתי זה אפשרי.

אל תפחדי, אני בכדי לשמור גם עלייך,
את קרובה מאוד, זה קל, תספרי את צעדייך,
במרחק נגיעה מחסרי פחד, תושיטי יד יקירתי,
כל הזמן הזה מנסה לא לברוח, אני יודע, את איתי.

תסירי מעלייך את השריון, הוא לא נוח ומכביד,
תעמדי לצידי, מעבר לתהום תצעדי,
קפיצה קטנה יחד, לכיוון החלום.

לא רק את דואגת לא לאבד את עצמך,
גם אני כאן חושש לצידך,

תני לי את ידך, תפרשי את כנפייך הלבנות.

תענדי את כבלייך, זה לא רחוק.

רק עוד טיפה, כמה פעימות.

זה לא יכאב אני בטוח.

לא אעזוב את ידך.

אני מבטיח.

איזה כיף להתעורר מחלום עלייך.
ובחלומי את יושבת לצידי קרוב.
מספיק קרוב בכדי לחבק ולהכאיב.
מספיק קרוב לראות את עינייך מדברות.
מספיק קרוב בשביל להרגיש.

איזה כיף להתעורר ולחשוב עלייך.
ובמחשובותיי את יושבת לרגליי.
מספיק נמוך בכדי ללטף ולסטור.
מספיק נמוך לראות את עינייך מבקשות.
מספיק נמוך בשביל להרגיש את צרכייך.

אבל הכי כיף, להתעורר אלייך.

יש ימים כאלו,

כאלו שאני עסוק בהם, מלא עבודה, כבישים, מוזיקה, רעש, רעש.

והוא מערפל, משתיק, מסתיר, מסנוור.... את השקט.

ויש לילות כאלו,

אני נכנס למיטה ושוכב שם שעתיים, אני קם, עובר למרפסת, מדליק עוד סיגריה, מוזג עוד מהוויסקי שלנו.

ויש שקט, מלא שקט.

והוא, מחדד את הקולות, מבהיר אותם, עד שגם הם הופכים לרעש, רעש.

אנחנו, את (N) ואני, מדברים כל יום, אבל לפעמים אנחנו לא באמת מדברים.

אולי כי אנחנו עסוקים בלדבר על הזיונים שלנו ועל כל הטוב, שלפעמים ברקע מצטבר שיט שצריך לנקות.

כמו כלים בכיור אחרי ארוחת שישי, אוכלים ונהנים אבל מתעלמים מהערימה המצטברת בכיור.

חייב לעשות כלים בשביל לישון.

אני לא מרגיש דפוק או שרוט, אני יודע שאני דפוק ושרוט. למזלי את שרוטה כמוני, או יותר כמו שאת תמיד אומרת.

בשקט, בלילה הזה מצטברת אפלה, מחשבות שכאלו על אופקים אדומים.

יום ראשון היה כזה יום, ומסתבר שהשבוע הזה מתבהר להיות כזה שבוע.

אל תיבהלי, זה רק אני, יושב במרפסת ומהרהר, האם הסכין מספיק חדה?

אדם לומד לקבל את עצמו ולאהוב את עצמו, וגם האנשים הכי אידיוטים אוהבים את עצמם, וגם אנשים חלאות אוהבים את עצמם.

אני אוהב את עצמי,
אבל... אני לא עיוור.
אדם יכול להיות הכל בעיניו ובעיניי אחרים, אבל ברגע שהוא בוחר לפגוע באחרים הוא מפחית מערכו כאדם.
וכל דבר בחיים הוא בחירה, גם כשאין ברירה.

ובלילות שכאלו, הפטיש מכה על סדן השופט שבי, ואני שוב עושה את מה שהכי דופק אותי, מעניש את עצמי על חטאיי.
מנהל רשימות של מעשיי הטובים והרעים.
מזל מאזניים כבר אמרתי?

וזה לא באמת משנה, אם יש שקים של טובים, כי מנגד רעים הם יותר כבדים בהרבה.

על הדוכן היום אנו דנים ב... תיק 3080#### ... אשר במהלכו הנתבע חשב על עצמו יותר ממה שהוא חשב על אחרים, דאג לעצמו יותר ממה שהוא דאג לאחרים, והאשים את עצמו כי הוא לא יודע כיצד להאשים אחרים.
ולאור הראיות אשר הובאו בפני בית המשפט, אנו צוות השופטים, מוסר מעוות, רגש משותק ועיוורון מוחלט, דנים את הנתבע ל... חיים ארוכים עם אנשים שלובשים רק וורוד.

ואז... אז אני רוצה להרוס משהו, בדרכ את עצמי, אבל אני לא יפה מספיק בכדי להרוס, ואין יותר כיף מלהרוס משהו יפה.

אני יודע שלא הכל באשמתי, ובטח שלא הכל באחריותי.... ואני יודע שלבחור בעצמי זה לא אומר שאני בכוונה עושה רע לאחרים... רק במקרה.... ולצערי אין אפשרות שכולם יהיו מרוצים.

אני לא רוצה ולא רציתי לפגוע באף אחד, בטח לא באנשים שאני אוהב ולא באלו שהיו חלק מחיי.
כי יותר מכל אני יודע שהם יתגברו על זה ואני לא... כי עדיין לא למדתי איך.

אני לא רוצה לחשוב על מה הייתה דרכם של אותם אנשים אחרי שיצאתי מחייהם, כי בלילות שכאלה אני תמיד חושב שהם סובלים.... בגללי. שזו גם מחשבה אגואיסטית מחליאה בפניי עצמה.

אני לא יכול להציל את כולם, בקושי מציל את עצמי.

אז... לאנשים שפגעתי... אני מצטער.... ואין לכם מושג כמה.

ולך...
תודה,
תודה שנתת לי מקום לפרוק הרס, תודה ששכבת שם, עירומה ומושלמת, והכלת את ההרס, והרגעת אותו, והשתקת את הרעש, ונתת לי לישון כמו נער מתבגר בחופש הגדול.... כי תינוקות ישנים חרא.
תודה על הבוקר, תודה על הטעמים והריחות.
תודה על המשמעות.

בגדייך נשמטים מול עיניי

צועדים לאט לתוך אזור הציד

לוחשת מבטים לרעב ידיי

איך בשרך נוגע בנשמתי

מגע שאינו מוכר לי

נרגש מהכרות ידיי לגופך

מגלה כיצד את זורמת בוורידיי

גופך החשוף מעוטר בידיי

שרה בשבילי בגניחותייך

רוקדת תחתיי בגופך הרועד

מביטה בי מבעד לשיערותייך

מביט בך

כמה שאת מהממת

כשאת גומרת

חומות קרח נמסות מולך

גלים שוטפים מתוך גופך

בחדר יחד מגלים את אפלת נשמותינו

אחד המקצועות שבהן לא הייתי מצליח, מתורגמן.
ובאמת שניסיתי, ניסיתי ערבית, רוסית, ספרדית, איטלקית, יפנית. ונכשלתי בכולן.
אנגלית אני יודע מצוין, ועברית אני בסדר כמו כולם.
אבל השאר... רק מילים בודדות נקלטו.

אני חושב שבסיסו של הכישלון הוא חוסר רצון והתמדה.
כי כשרציתי ללמוד תמיד הצטיינתי, לדוגמא תואר מהנדס תוכנה לפני גיל 20... בלי בעיה.
והבנתי ממזמן שבכדי להצליח ללמוד אני צריך סיבה ורצון.

עכשיו לך תתרגם את מה שאתה מרגיש.
רצון יש, ידע יש קצת, בסיס אין.

כילד גדלתי ללא רגש.
הוא נחסם כשהייתי צעיר ע"י הורים גרועים ואוסף נרחב של חוויות טראומתיות.
אז כתגובה אתה מקים חומות להגן על נפשך הצעירה, ועל הדרך החומות חוסמות גם את הרגש שלא ייצא ולא ייכנס.
ואתה מתרגל, ואתה לא מתרגל ולא מאמן את השריר הזה.
ולך עכשיו ותנסה להבין עם עצמך מה זה הדבר הזה שקורה לך בפנים.

זה מרגיש כמו חנק, זה מרגיש כמו משקל קטן שתקוע שם.
וזו לא שווארמה כי אני טבעוני ועוד לא ביקרתי בסולטנה.
זה לא כבד, להיפך, זה קליל, כמו הליום.
זה מרומם, זה מעיף, זה גורם לך לחייך כמו אידיוט עם עצמך.
זה גורם לך לקום בבוקר מלא רעיונות ויצירתיות.
זה נותן לך דחיפה כשהרגליים כבר כושלות.
זה כמו לרוץ 10 ואז פשוט להמשיך עוד 10.

מה זה, אתה שואל את עצמך.
מה נסגר, או בעצם נפתח.
מה נכנס לתוך נשמתך.

ואז נופל לך הטלכרט... זה לא משהו, זה מישהו.
זה לא מישהו, זו מישהי.
והיא לא סתם נכנסה, היא קיבלה דלת פתוחה שהחזקת בשבילה.
והיא נכנסה עם כל תפארתה.
בלי בעיה.
כי זו מי שהיא.
נכנסת לאט, בצעדים שקטים, מסירה את העליונית, שותה לגימה מהוויסקי, נושמת עמוק, וצועדת בעקביה צעד צעד ונעמדת נבוכה, מתרגשת, חרמנית ומחייכת מולך.
ברוכה הבאה.