מחברת שחורה

והם רוקדים, עם ידיים מונפות באוויר בעוד על הרצפה הבירה נשפכת.
הכוס מתנפצת בין בדלי העשן ואת רוקדת.
ידייך קשורות לסורג, ישבנך חשוף לכאב.
נעה, נאה, בצעדים קלים ובקולות רמים, רוקדת.

בין מכה למכה, הצלפה להצלפה, אני חושב לעצמי...
האם שוב השכנה תתקשר להתריע שאנו מעירים את הילדה.
האם שוב אצטרך להתנצל על הרעש שכתוצאה מחטאייך את עושה.

אדוות מגע ידך נותרות מוחשיות לאחר לכתך.
עומד שם ברחבה, מגחך לעצמי על האבסורד שלהם.
המי ומי של המי ומי עושים קוק בשירותים בגשם.
הם קוראים לזה בילוי, חסרי הבנה שלא הקשיבו לארכדי.
כי יש חבלים בארון ושוטים במתלה ולא חסר וויסקי למשקה.

ואת צועקת ועל הרצפה קשורה ורועדת.

בשעות אחהצ התעוררנו.
כמו חיה במדבר אותי שתית לרוויה.
מרוצה מעצמך על ההשיג, גאה בך, הסתובבת בביתי עם צוואר חשוף. חשוף מידיי מפזמת.

ראית ושמעת דברים וקולות שלא ראית ושמעת עד כה.
את לומדת ללמוד מה נחשב כואב ומעניש ומה נחשב כואב ומענג.
כשאת שותה זה עד הסוף, כשאת צועקת זה עד הסוף.
מנשקת את עיטור הגבורה לצווארך ושומעת, כשאת איתי זה עד הסוף.

הריחות שלך מהמצעים נדפו אך על עורי נותרו.
את נושמת את הערפל שלי, אני את הנשימות שלך.
אחרי שנגמר יום, אחרי שצחקת ללא שליטה.
אני מוצא אותך בין זרועותיי, שוקעת, גונחת, ענוגה.

הגשם בחוץ נעול מחוץ לתחושות, יחד עם הפחדים והרעש וכל הסדקים שבחסדך נעלמו.

אני רק נווד, הוא מתנגן, מחזיק בחרב, מוכן עלייך להילחם.
הכלים בכיור, הוויסקי בכוס, הג'וינט מעשן, ואני, אני מעופף.
לא נמוך, לא בגלל ההרגלים המגונים, רק בגלל, רק בגלל.

שלך העיניים, שלך השפתיים, שלך הגוף.

הוא מביט בה רוקדת בעודו לוגם וויסקי מתומחר בצורה מופרזת.
מסביבם כל המי ומי של שומקום ואף אחד, רוקדים ולא שותקים, ידייהם מונפת.
דמותה נעה לסירוגין בין ראשי המסתירים ועשן ננשף ונשאף כמו תכלת.
הוא בוהה בעיניי געגוע על אירועים ישנים שטרם קרו, שלה ושלו שומרים על גחלת.
מדמיין שדות ירוקים של קיץ ובחוץ בקבצני הרחוב עוד טיפת גשם פוגעת.
בחלונות נפשו היא שוכבת עירומה על מצע כותנה ישנה שמאוחסנת ברכבו וכבר זמן מקורקעת.
היא האחרת, שקרקרה לידו, דורכת לתוך שדה מבטו, דעתו מוסכת, היא לאוזנו שוקעת.
בא לך לעשות אם די ולזיין אותי?
לוגם טיפה אחרונה של וויסקי, מזיז את המיותרת מדרכו.
ובעודו נשענן לסגור את רוכסן המעיל העקשן, הוא מריח בשערה ומבין, העולם הזה הולך לביוב, אך היא את עולמו בידיה גואלת.

רגליו הפצועות לא מתעייפות,
הוא פסע יבשות בין אלו הקירות.
בין מוטות פלדה חלודים וצירים חורקים,
זה לא מקומו הטבעי, בחיים אסורים.
בריח מנעול הדלת ישן כמו שנותיו,
הוא ראה נופים, ראה ימים, ואלו הם עכשיו חייו.
מבטו מקובע בצוהר, ממך בוקע אור,
מפוקח עם עניים מפוקסות, בעצמו הוא לא ינבור.
זרועו מושטת, טפרים שלופים, את צועדת,
בפסיעות קטנות, באצבעות לא פוחדת.
ידייך עדינות, את סורגיו את עוטפת,
נושקת לעולמו, בצחור עורך לחדרו את נושבת.
וככל שננעצות טפריו לתוך מעמקייך,
ככה, בדם, בולטים יותר כל גוונייך.
ממיסה את מנעול הדלת החלוד,
משחררת את הפרא שלו, יחד, לא לחוד.
נותנת סיבה, לחצות קווים אדומים.
לרוץ, לברוח, יד ביד, לעבר גבולות רחוקים.

האדם שיצר, כתב, וצייר את האומנות עליה גדלתי, גדלנו, הלך לעולמו. והאומנות והיצירה אותה השאיר מאחור תמיד תישאר. ליד המיטה, על המדפים, על המסך ובליבי. כל מה שנותר הוא להגיד תודה על האדם ועל הזכות להינות מהיצירות ומהיצירתיות של אדם שתמיד דיבר את ליבו בצבעים.

סטן לי
28/12/1922 - 12/11/2018

We drove out here together in a beat-to-shit Mustang that didn't go in reverse anymore. I was gonna be a guitar hero. She was gonna design my stage clothes. I ended up producing. She ended up alone. All the time. She wanted the house. I wanted the freedom. Sure as fuck got it. Now I drink what I want, snort what I want, fuck what I want.

All I want is her.

את במרכז החדר, אוהבת להיות במרכז, במרכז המוקד שלי.
האור לא דולק, זה רק אני ואת והחושך, בקושי צלליות.
מעביר עלייך רק אצבע, מהשפתיים לסנטר לצוואר, מבעד לעצמות הבריח, לתוך החולצה שקוטעת את התנועה.

אני נעלם לך לרגע באפלה, צליל מתכתי מפר את הדממה.
קר, ושונה, נוגע באף, מתחיל מחדש, על שפתייך, על סנטר, לצוואר, מבעד לעצמות הבריח, לחזה, משסעה את החולצה שכבר לא קוטעת ורק נקרעת תחת להב הברזל עד שנחשף העור בחושך.

ידיים חמות אוחזות במותנייך, מקרב אותך אליי במרחק נשימה. אני מקשיב, את מקשיבה.
ידיים חמות, מתחת לפיסת הבד הקרועה, מטיילות על גופך, אוחזות, מושכות, מלטפות, מרימות את ידייך, מפסלות את גופך. נאחזות בשדייך, מודדות בגסות, צובטות את פיטמותייך, לוחצות, ומלטפות.

תפלטי צעקה, נשאפי נשימה, הכל מכוון, כמו על כלי מנגן בך. אצבע אחת מטיילת על שפתייך, דורשת את פיך פעור ומוכן, דורשת לחפור בעוד היד השנייה חופנת את בשרך.
יורדת, יורדת, ותנועתה נקטעת בגבולות המכנס.

האם את יודעת, הקור חוזר, אל תרעדי שלא תיפצעי, היא נוגעת בזרוע המתוחה מעל, יורדת אל בית השחי, על הצלעות, על המותן, ומתחילה באיטיות לפלח ם את המכנסיים הכהות. האצבע יוצאת מפיך, אני מתכופף יחד עם הלהב, עד לקצה המכנס, קורע את תפריו. וכשרגל אחת משתחררת, הלהב חוזר לזרוע השנייה, יורדת באותו מסלול מוכר ומשחררת את גופך.

החום חוזר יחד עם הידיים, מקצוות קרסולייך, מטפסות מטפסות, דרך שוקייך, ברכייך, ירכייך, מפשעותייך, מותניים, ושם נעצרות. מצמידות אותך אליי, מצמיד שפתיים לשפתיים. ומנשק, וטועם, וחושק, ומנשק, ולשונות, ונגיעות, ונשיכות, ונשיקות.

השפה התחתונה טועמת את שפתיי אחרונה, ואז סנטר, וצוואר, ועצמות הבריח, והחזה, ובית השחי, והצלעות, והשדיים, והפטמות, והבטן, והמותניים, ואלו השפתיים יורדות לך בין הרגליים, טועמות רק מעט, ונעלמות בחושך.

את מובלת, בידיים חזקות, אל המיטה, נשכבת על הגב, כרית מתחת לישבן, רגליים לצדדי. 
אם רק היית רואה, היית יודעת, המבט בעיניי היה חוטף את נשימתך. החיוך קטן ורעב לטרוף את גופך. יד מובילה את ידך, מסמנת לך לאונן מולי בטיפות האור, להתענג, להירטב ואני מקוווה שאת מבינה, עונג לא בא לבד.

הזין שלי מחליק לתוכך ונעצר. בקצב האיטי שלי יוצא טיפה ונכנס עוד קצת, בלי הכנה, מהמעט שהספק להרטיב, יחד עם החיכוך קורע אותך, מאוננת, אצבעותייך רטובות ועוזרות לך, לי לבעול אותך תחתיי. לחפור בך, לפלס ולעצב אותך מבפנים בשבילי.

חודר מילימטר אחר מילימטר לתוכך, באיטיות, הדגדגן שלך כל כך רגיש תחת אצבעך, והזין שלי חופר וכובש אותך לאט מבפנים כמו מרגל שמגלה את סודותייך, מפיל את ממשלתך.
יד נשלחת אל צווארך, לא לוחצת, לא חונקת, רק מציבה שם דגל לכיבוש גופך.

יד שניה מטיילת בחדר, מציפה צליל מתכת חדש, המצבטים השנואים, מרכיב את האחד, ואז את השני פטמותייך שני מוקדים של כאב חד, שתי נקודות בלתי נסבלות, צועקת כמו חיה, מאוננת את נשמתך, ואני מפלס, בועל אותך, באיטיות ובקצב שלי. מעלייך.

את שלי, מאמי שלי, חיה פצועה שלי, מושלמת שלי, סובלת שלי, צעצוע שלי, רכוש שלי, יפה שלי, אדמה שלי, בוערת שלי.

חודר לתוכך, שולח יד ומכסה את עינייך, ניצוץ אור מבעד לאצבעות מפר את החושך. היד מורמת, עיני בעינייך תמיד,
אני רואה שם את העונג, את ההנאה שלך.
יד מסירה את המצבטים ואת צורחת, אני חודר עמוק לתוכך ואת מייללת, ומאוננת, צועקת ובוכה.

אני כבר לא בועל אותך, עכשיו אני מזיין אותך, הקצב עולה, כולי בתוכך, יוצא ונכנס, את מתרגלת, מאוננות, מתכווצת, וזה הרגע, הרגע שבו את תקבלי, אותי, את הזרע שלי, ואת מקבלת אותו, ממלא, רועד.

אני שוכב על הגב, את טועמת ומנקה אותי, הכאב שלך מתעמעם אך התחושות נשארות, וכשתסיימי את מטלותייך, תשכבי לצידי, תנשמי את העולם מחדש איתי, ובעיניים חדשות אביט בעינייך, ובידיים אוהבות אלטף את שיערך, את פנייך, את עורך, את גופך, את שפתייך, ואת לידי, איתי, מלטפת את אלוהותי, ונהנית וסופגת את עולמנו.

הוא לא רגיש כמו בעבר,
חוסר הרגש והאטימות הרגשית שהייתה כל כך ניכרת, עכשיו נעלמה.

הוא ניצב במקומו מול אור הרגש המסנוור,
נשרף מכל קרן, מתעוור.

כמו כוויות דרגה שלישית, גם לו לוקח זמן להחלים,
האם היא תחכה לו שיעמוד על רגליו שוב, או תקח את חפציה ותברח.

הוא רגיל, היא לא תהיה הראשונה לאבד, כבר עזבו אותו לפניה והוא התרגל להיות בודד.

גם הן הסתנוורו, מהעוצמה שפקדה את גופו, גם הן לא הבינו מדוע הוא עומד שותק, משותק, מנסה לפרש את מהות הרגשתו.

הוא מעולם לא ברח, ואפילו אל הצל לא פסעו צעדיו,
הוא עומד בכאב, רגיל להרגיש את מכאובי ליבו.

גופו מצולק, עברו חרוט על עורו, והוא בסהכ ביקש בלי מילים, שתבין, שתמתין, שתנסה לקרוא את הפועם בתוכו.

לאחר מלחמות עם עצמו, הוא הסיר את חומות האטימות, חשף את ארמונות רגישותו.

ועכשיו ללא אבירים, ללא סוסים וחומות, הוא מבקש רק שתבין, שתשאל, שתחכה קצת, שתגן על שבירותו.

מטיילת שוב, העולם סביבך זר.
את לא הכרת את הבית אבל חשקת להגיע.
ולמרות שאין מדרגות, בכל צעד את מרגישה יורדת.
דלתות לבנות שלא מעבירות מידע, סגורות ומחזירות את קול צעדייך.

לוקחת נשימה, בולעת רוק, הוא אוחז בידך, ובידו השניה את הידית.
החדר מאור בצבע כהה, לוקח לעיניים להתרגל.
הוא מכניס אותך, טיפה מושך טיפה דוחף, את בצעדים לא בטוחים.
נעמדת במרכז החדר ומביטה סביבך.
כמה חבל, הוא העמיד אותך עם הגב לחדר ומולך קיר לבן.

את מסובבת את צווארך, חוטפת פיסות מידע.
יש רק שלושה רהיטים ועליהם כבר שמעת.
החדר לא גדול, הרצפה מכוסה בשטיח אדום.
הקירות ריקים, לבנים ובבסיסם יש פסים שחורים לא ברורים.
הסקרנות שלך עובדת שעות נוספות, והלב, פועם בחוזקה.
האם זה פחד? האם זו התרגשות? חוסר הבנה אבל מלא רטיבות.

הוא מטיל בחדר מאחורייך, מסדר משהו.
הוא לרגע צועד לפנייך, לא הספקת להבין את נעילת הבריח.
זו הפעם הראשונה, האם את חושבת לעצמך מה הוא הולך לעשות לך? כי לשחרר אני בטוח שעכשיו את לא יכולה.
את מביטה בו חסרת אונים, עוקבת אחריו.
את לא קשורה אבל זה מרגיש ככה.

את מנסה להבין את המשמעות, והוא בנתיים דורש את ידייך.
צמידי מתכת קרים, אזיקים, ידייך ורגלייך, כבדים יותר ממה שחשבת.
הוא דורש, תעמדי בפיסוק לא רחב מידיי, תניחי ידייך מעל העורף שלך.
את זוכרת, הוא שלח לך תמונה, כמו מילון של תנוחות.
ולמזלך הזיכרון שלך לא מאכזב ברגעים אלו ואת מצייצבת בתנוחה המבוקשת.

הוא לא ביישן, הוא מיד בודק, כל פינה בגוף, דוחף ידיים לחריצים, מושך את וחופן את ישבנך ואת שדייך.
הוא אפילו מריח.
וככל שזה נמשך, את פחות את, ויותר זה, ויותר שלו.
הוא דוחף מושך אותך לעבר אחד הרהיטים.
מכופף את גופך, את לרגע מורידה את הידיים והוא מזכיר לך במילים מלוות בכאב שאת זה הוא לא אמר לעשות.

את מייצבת הכל כפי שהוא רצה.
שומעת את צליל מכנסיו נפתחות.
הוא לא שואל, לא מחכה, נדחף לתוכך, זה נמשך לא יותר מדקה.
את לא מספיק לגנוח והוא יוצא ממך.
הוא מושך אותך חזרה למרכז החדר ומסדר את מכנסיו.

"נחמד מאוד" הוא אומר, בטון שמסביר לך שגם את זה הוא רק בדק לפני רכישה.
הוא מסובב אותך, ועכשיו הקיר שמולך כבר לא ריק.
יש מדף, וארון, ומתלה, ועל המדף מסודרים פריטים, ועל המתלה מסודרים שוטים, ובארון... הארון סגור, שיט.

הוא מאחרייך, בשקט, עוברת דקה, הוא לא זז.
ואז את חוטפת את המכה, ספאנק חזק לישבנך.
ועוד אחד, ואת כמעט מאבדת את יציבות רגלייך.
הוא מחזיר אותך למקומך וממשיך בשלו לחמם את הלחיים.
הוא מפסיק, את נושמת, "נחמד מאוד".

הוא עובר מולך, בוחר משהו מהמתלה ומיד חוזר מאחורייך.
הוא הביט בעינייך, הוא אפילו הספיק לחייך קצת ולנשום אותך.
את מתכוננת, נושמת, מחכה לכאב.
סקרנית אפילו.
ודקה של שקט עוברת.

אצבעות, עדינות, כמעט ולא נוגעות.
הוא התחיל בצלעותייך, מעביר ויורד לאט לאט.
את לא מצליח אפילו לספור, האם זו אצבע אחת או כמה.
הוא מחליק עלייך לאט ובשקט, מספיק בכדי לשמוע את נשימתך מתאזנת עם נשימתו.
הוא עובר על הכל, לא מפספס.

את ידו השניה הוא מניח לרגעים.
מחזיק בגופך, משנה תנוחה, מלטף את ישבנך.
משנה תנוחה, אוחז בשדייך, משנה תנוחה בודק בין רגלייך.
והיד ההיא, ממשיכה לנגן על גופך בשלה. "נחמד מאוד".
ואז את נזכרת... ועולה לראשך שאלה...
מה הוא לקח מהמתלה?

יש לך עיניים,
אני רואה אותך.
קצת שפתיים.
קשורה על השולחן.
צוואר וכתפיים.
מפוסקת ומתוחה.
והרבה מילים.
להשתיק ולגנוח.
וזה כמעט מספיק.
גופך מתוך, שדייך מלאות.
מספיק בכדי להבין.
ידיים חופנות כל פיסת עור.
מי את, איזו נשמה יש לך.
חזק עד כאב, אוחזות בשאריות.
כמה את לא רק נשמה וגוף, מבט ומחשבה.
ענייך נפקחות, אצבעות בחורים שלך חופרות.
יש בך טוהר, יש בך שקט, יש בך עמוק להבה.
באיזו נקודה את נחנקת, באיזה עומק את משתתקת.
ואני רואה את הכל, מקשיב לכל קול.
עד כמה אפשר לפתוח ולחפור בתוכך.
עינייך מחפשות על מה להביט.
אבל את מקובעת, ידיי בשיערך, זין בגרונך.
אישה מורכבת, רבדים של תחושות ורצונות.
נעלמת עם סטירה, חוזרת למקומך בבקשה לעוד.
איזה חור שלך נעים לי יותר את חושבת.
מתאמצת להבין האם זה הגוף שלך או כשאת צועקת.
זוחלת על המיטה, מנסה להעניק עונג, כי את אגואיסטית.
אולי כי את יודעת שאם תספקי אותי תקבלי את מבוקשך.
אבל אני לא מורכב ככה, את יכולה למצוץ עד מחר, ללקק.
את יכולה לקבל הכי עמוק, הכי מהר, הכי חזק.
את יכולה עד שכבר חשבת שאין יותר לך לתת.
ואני, אני אחליט, האם זה טוב מספיק.
האם זה הרגע לסיים.
האם עכשיו זה הזמן להכין לך מתכון זרע, זיעה, רוק, נוזלים.
האם זה יטפטף מפיך בין השדיים או האם אתן לך לבלוע.

כנראה שלא, כי אני רוצה עוד.
וחשבת שזה מגיע, וטעית.
כי זה לא קול גניחה שיוצא מפי שמחליט, זה אני.
שימשיך לזיין אותך כשאת מיובשת.
שימשיך לתת לך לעמוד כשאת כואבת.
שישאב ממך נוזלים עם אצבעות רחבות.
שיוודא שהפטמות שלך שורפות, השרירים כואבים.
הרגליים לא נסגרות בלי כאב.
הידיים נמתחו ועכשיו כואב להחזיק אותן מעל לראשך.
הגוף ספג מגע שכבר לא נעים.
ואת על סף של להיות כלום.
ואשא אותך בזרועתיי למיטה.
ואלטף כל פינה.
ואנשק לשפתייך בעדינות.
ואחבק אותך חזק.
ואגלה לך שאת שלי היחידה.