מחברת שחורה

יש לך עיניים,
אני רואה אותך.
קצת שפתיים.
קשורה על השולחן.
צוואר וכתפיים.
מפוסקת ומתוחה.
והרבה מילים.
להשתיק ולגנוח.
וזה כמעט מספיק.
גופך מתוך, שדייך מלאות.
מספיק בכדי להבין.
ידיים חופנות כל פיסת עור.
מי את, איזו נשמה יש לך.
חזק עד כאב, אוחזות בשאריות.
כמה את לא רק נשמה וגוף, מבט ומחשבה.
ענייך נפקחות, אצבעות בחורים שלך חופרות.
יש בך טוהר, יש בך שקט, יש בך עמוק להבה.
באיזו נקודה את נחנקת, באיזה עומק את משתתקת.
ואני רואה את הכל, מקשיב לכל קול.
עד כמה אפשר לפתוח ולחפור בתוכך.
עינייך מחפשות על מה להביט.
אבל את מקובעת, ידיי בשיערך, זין בגרונך.
אישה מורכבת, רבדים של תחושות ורצונות.
נעלמת עם סטירה, חוזרת למקומך בבקשה לעוד.
איזה חור שלך נעים לי יותר את חושבת.
מתאמצת להבין האם זה הגוף שלך או כשאת צועקת.
זוחלת על המיטה, מנסה להעניק עונג, כי את אגואיסטית.
אולי כי את יודעת שאם תספקי אותי תקבלי את מבוקשך.
אבל אני לא מורכב ככה, את יכולה למצוץ עד מחר, ללקק.
את יכולה לקבל הכי עמוק, הכי מהר, הכי חזק.
את יכולה עד שכבר חשבת שאין יותר לך לתת.
ואני, אני אחליט, האם זה טוב מספיק.
האם זה הרגע לסיים.
האם עכשיו זה הזמן להכין לך מתכון זרע, זיעה, רוק, נוזלים.
האם זה יטפטף מפיך בין השדיים או האם אתן לך לבלוע.

כנראה שלא, כי אני רוצה עוד.
וחשבת שזה מגיע, וטעית.
כי זה לא קול גניחה שיוצא מפי שמחליט, זה אני.
שימשיך לזיין אותך כשאת מיובשת.
שימשיך לתת לך לעמוד כשאת כואבת.
שישאב ממך נוזלים עם אצבעות רחבות.
שיוודא שהפטמות שלך שורפות, השרירים כואבים.
הרגליים לא נסגרות בלי כאב.
הידיים נמתחו ועכשיו כואב להחזיק אותן מעל לראשך.
הגוף ספג מגע שכבר לא נעים.
ואת על סף של להיות כלום.
ואשא אותך בזרועתיי למיטה.
ואלטף כל פינה.
ואנשק לשפתייך בעדינות.
ואחבק אותך חזק.
ואגלה לך שאת שלי היחידה.