מטיילת שוב, העולם סביבך זר.
את לא הכרת את הבית אבל חשקת להגיע.
ולמרות שאין מדרגות, בכל צעד את מרגישה יורדת.
דלתות לבנות שלא מעבירות מידע, סגורות ומחזירות את קול צעדייך.
לוקחת נשימה, בולעת רוק, הוא אוחז בידך, ובידו השניה את הידית.
החדר מאור בצבע כהה, לוקח לעיניים להתרגל.
הוא מכניס אותך, טיפה מושך טיפה דוחף, את בצעדים לא בטוחים.
נעמדת במרכז החדר ומביטה סביבך.
כמה חבל, הוא העמיד אותך עם הגב לחדר ומולך קיר לבן.
את מסובבת את צווארך, חוטפת פיסות מידע.
יש רק שלושה רהיטים ועליהם כבר שמעת.
החדר לא גדול, הרצפה מכוסה בשטיח אדום.
הקירות ריקים, לבנים ובבסיסם יש פסים שחורים לא ברורים.
הסקרנות שלך עובדת שעות נוספות, והלב, פועם בחוזקה.
האם זה פחד? האם זו התרגשות? חוסר הבנה אבל מלא רטיבות.
הוא מטיל בחדר מאחורייך, מסדר משהו.
הוא לרגע צועד לפנייך, לא הספקת להבין את נעילת הבריח.
זו הפעם הראשונה, האם את חושבת לעצמך מה הוא הולך לעשות לך? כי לשחרר אני בטוח שעכשיו את לא יכולה.
את מביטה בו חסרת אונים, עוקבת אחריו.
את לא קשורה אבל זה מרגיש ככה.
את מנסה להבין את המשמעות, והוא בנתיים דורש את ידייך.
צמידי מתכת קרים, אזיקים, ידייך ורגלייך, כבדים יותר ממה שחשבת.
הוא דורש, תעמדי בפיסוק לא רחב מידיי, תניחי ידייך מעל העורף שלך.
את זוכרת, הוא שלח לך תמונה, כמו מילון של תנוחות.
ולמזלך הזיכרון שלך לא מאכזב ברגעים אלו ואת מצייצבת בתנוחה המבוקשת.
הוא לא ביישן, הוא מיד בודק, כל פינה בגוף, דוחף ידיים לחריצים, מושך את וחופן את ישבנך ואת שדייך.
הוא אפילו מריח.
וככל שזה נמשך, את פחות את, ויותר זה, ויותר שלו.
הוא דוחף מושך אותך לעבר אחד הרהיטים.
מכופף את גופך, את לרגע מורידה את הידיים והוא מזכיר לך במילים מלוות בכאב שאת זה הוא לא אמר לעשות.
את מייצבת הכל כפי שהוא רצה.
שומעת את צליל מכנסיו נפתחות.
הוא לא שואל, לא מחכה, נדחף לתוכך, זה נמשך לא יותר מדקה.
את לא מספיק לגנוח והוא יוצא ממך.
הוא מושך אותך חזרה למרכז החדר ומסדר את מכנסיו.
"נחמד מאוד" הוא אומר, בטון שמסביר לך שגם את זה הוא רק בדק לפני רכישה.
הוא מסובב אותך, ועכשיו הקיר שמולך כבר לא ריק.
יש מדף, וארון, ומתלה, ועל המדף מסודרים פריטים, ועל המתלה מסודרים שוטים, ובארון... הארון סגור, שיט.
הוא מאחרייך, בשקט, עוברת דקה, הוא לא זז.
ואז את חוטפת את המכה, ספאנק חזק לישבנך.
ועוד אחד, ואת כמעט מאבדת את יציבות רגלייך.
הוא מחזיר אותך למקומך וממשיך בשלו לחמם את הלחיים.
הוא מפסיק, את נושמת, "נחמד מאוד".
הוא עובר מולך, בוחר משהו מהמתלה ומיד חוזר מאחורייך.
הוא הביט בעינייך, הוא אפילו הספיק לחייך קצת ולנשום אותך.
את מתכוננת, נושמת, מחכה לכאב.
סקרנית אפילו.
ודקה של שקט עוברת.
אצבעות, עדינות, כמעט ולא נוגעות.
הוא התחיל בצלעותייך, מעביר ויורד לאט לאט.
את לא מצליח אפילו לספור, האם זו אצבע אחת או כמה.
הוא מחליק עלייך לאט ובשקט, מספיק בכדי לשמוע את נשימתך מתאזנת עם נשימתו.
הוא עובר על הכל, לא מפספס.
את ידו השניה הוא מניח לרגעים.
מחזיק בגופך, משנה תנוחה, מלטף את ישבנך.
משנה תנוחה, אוחז בשדייך, משנה תנוחה בודק בין רגלייך.
והיד ההיא, ממשיכה לנגן על גופך בשלה. "נחמד מאוד".
ואז את נזכרת... ועולה לראשך שאלה...
מה הוא לקח מהמתלה?