הוא לא רגיש כמו בעבר,
חוסר הרגש והאטימות הרגשית שהייתה כל כך ניכרת, עכשיו נעלמה.
הוא ניצב במקומו מול אור הרגש המסנוור,
נשרף מכל קרן, מתעוור.
כמו כוויות דרגה שלישית, גם לו לוקח זמן להחלים,
האם היא תחכה לו שיעמוד על רגליו שוב, או תקח את חפציה ותברח.
הוא רגיל, היא לא תהיה הראשונה לאבד, כבר עזבו אותו לפניה והוא התרגל להיות בודד.
גם הן הסתנוורו, מהעוצמה שפקדה את גופו, גם הן לא הבינו מדוע הוא עומד שותק, משותק, מנסה לפרש את מהות הרגשתו.
הוא מעולם לא ברח, ואפילו אל הצל לא פסעו צעדיו,
הוא עומד בכאב, רגיל להרגיש את מכאובי ליבו.
גופו מצולק, עברו חרוט על עורו, והוא בסהכ ביקש בלי מילים, שתבין, שתמתין, שתנסה לקרוא את הפועם בתוכו.
לאחר מלחמות עם עצמו, הוא הסיר את חומות האטימות, חשף את ארמונות רגישותו.
ועכשיו ללא אבירים, ללא סוסים וחומות, הוא מבקש רק שתבין, שתשאל, שתחכה קצת, שתגן על שבירותו.
