מחברת שחורה

רגליו הפצועות לא מתעייפות,
הוא פסע יבשות בין אלו הקירות.
בין מוטות פלדה חלודים וצירים חורקים,
זה לא מקומו הטבעי, בחיים אסורים.
בריח מנעול הדלת ישן כמו שנותיו,
הוא ראה נופים, ראה ימים, ואלו הם עכשיו חייו.
מבטו מקובע בצוהר, ממך בוקע אור,
מפוקח עם עניים מפוקסות, בעצמו הוא לא ינבור.
זרועו מושטת, טפרים שלופים, את צועדת,
בפסיעות קטנות, באצבעות לא פוחדת.
ידייך עדינות, את סורגיו את עוטפת,
נושקת לעולמו, בצחור עורך לחדרו את נושבת.
וככל שננעצות טפריו לתוך מעמקייך,
ככה, בדם, בולטים יותר כל גוונייך.
ממיסה את מנעול הדלת החלוד,
משחררת את הפרא שלו, יחד, לא לחוד.
נותנת סיבה, לחצות קווים אדומים.
לרוץ, לברוח, יד ביד, לעבר גבולות רחוקים.