בסופו של דבר, כולנו חיות.
את זו את, אני זה אני.
את, את הטרף הקטן, זריזה וקשובה, רועה בשדה, מידיי פעם מרימה את הראש להביט סביב לצליל העשב המתנועע ברוח.
אני, אני הטורף השקט, משתחל בערמומיות, מכופף בין השיבולים הגבוהים, מביט בך בשקט, מכין את רגליי האחריות לזנק, מחכה.
את, את שברירית, מצולקת מתקיפות העבר, חרדה לעתידך, מבולבלת מהקולות הסובבים אותך.
אני, אני במסכה חזקה, וותיק מלחמות רבות, מצולק מכאבים, מחכה לצלקות הבאות, עם ניסיון בחזיתות שונות, מלומד, אבל עורפי פגיע.
את, את מפחדת, הכאב בגופך עדיין חי, פועם בעוצמה, מתגוננת בכל צעד, נעה בהססנות.
אני, אני כבר עייפתי מלשחק בטרף הקל, מחכה כבר לזנק על טרף גדול ומורכב, חסר סבלנות כשאת ניצבת מולי.
את, את הבטת בי מספר פעמים, שקלת האם אני מסוכן או סתם נוף, עוד עשב יבש.
אני, אני נע באיטיות, נעצר לסירוגין לבחון את התגובות שלך.
את, את כבר הכרת חסרי סבלנות, חיות טרף גדולות ומגושמות ומהם ברחת בזריזות ובקלות.
אני, אני יודע, לזנק עלייך עכשיו זה ממש לא הדרך.
את, את תרוצי אם אקפוץ, את מהירה ופחדנית, מנסה לשמור על אוצרות ליבך וגופך.
אני, אני לא.
את, את מתיישבת מולי, מקשיבה לי מקשיב וצופה בך.
אני, אני הבנתי, מתרומם מהמרעה, זקוף, מתיישב מולך, ולומד מה זו סבלנות.
אנחנו, אנחנו לא נוגעים, לומדים, מקשיבים.
אנחנו, אנחנו מדברים, בשקט, מתקרבים בכדי לשמוע, מתקרבים עד שנוגעים.
את, את הטרף הלא קל, שעכשיו תחתיי מוצל.
אני, תחת זרועי, מגונן על אוצרותייך שעכשיו הפכו אוצרותיי.
