מחברת שחורה

אני מודה, התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בעברית,

אבל זה פשוט לא הרגיש נכון,

השפה שלנו במקרים מסויימים דלה וחסרת טעם.

ומי שחושב שאני טועה, הנה שתי הגרסאות.

We are who we are.

I can say that I am an ordinary person, but that would be a lie.
I'm what I'm.

We are all animals in our core, some of us predators and some prey.

I'm a predator.

When I go to work, I hunt, I smell for fresh prey and always looking and hunting for it.
When I eat lunch, it's only a temporary satisfaction, to mute the immediate need to attack, because it is illegal.

When I fuck, I still hunt, hunt for sensations, hunt for reactions, hunt to feel if the prey in front of me is edible.

And frankly, lately it's not.
It's been relatively a long time, and I went, and I saw, and I tasted and fucked, but it's not enough, I'm not satisfied.
And no offense, but a lot of the prey here simply inedible.
And yes, it's a matter of taste.

It doesn't move correctly, it doesn't smell right, it doesn't respond correctly, and most of all it's not fast enough, and doesn't move between my teeth and fight until it's last breath.

It feels like a caged animal.

And you.
I hear you, I can smell you and sometimes see you, but you're distant.
Far from touching, too far for my arm to reach through the bars and grab.

And I, I'm fucking hungry because of you.

I know, I know you're edible.
And it drives me crazy, I will tear your flesh with my claws, I will feel your blood dripping from my lips.
I will stain myself with you.

And all I can hope for, until I break out of this cage, is that you won't break a leg and start to limp.
Because then it would be boring like any other prey.

And you're not like any other, and I'm not like any other.
We both predators.

אנחנו זה מה שאנחנו.

אני יכול להגיד שאני אדם מהשורה, אבל זה יהיה שקר.

אני זה מה שאני, במקור שלנו היינו חיות, חלקנו טורפים, וחלקנו טרף.

אני טורף.

כשאני הולך לעבוד, אני צד, מריח את ריח הבשר הטרי וצד אחריו.

כשאני אוכל צהריים, זה רק כסיפוק זמני, להשתיק את הצורך המידי לתקוף, כי זה לא חוקי.

כשאני מזיין, כשאני "מסשן", אני עדיין צד, צד תחושות, צד תגובות, צד לראות אם הטרף שמולי ראוי למאכל.

ולאחרונה האמת שלא.

עברה תקופה ארוכה יחסית, ויצאתי, וראיתי, וטעמתי וזיינתי, אבל זה לא מספק, אני לא מסופק.

ובלי להעליב, אבל הרבה מהטרף כאן פשוט לא ראוי למאכל.

וכן, זה עניין של טעם.

זה לא זז נכון, זה לא מריח נכון, זה לא מגיב נכון, ויותר מכל זה לא רץ מספיק מהר, ולא נע בין שיניי ונאבק עד טיפת הכח האחרונה.

וזה מרגיש כמו חיה כלואה.

ואותך.

אני שומע אותך, אני מריח אותך, לעיתים רואה אותך, אבל את רחוקה.

רחוקה מלגעת, הזרוע מבעד לסורגים לא מתקרבת אפילו.

ואני, אני פאקינג רעב בגללך.

אני יודע, אני יודע שאת ראויה למאכל.

וזה משגע, הרצון לקרוע את הבשר שלך עם טפריי, להרגיש את דמך ניגר משפתיי.

להתלכלך בך.

וכל מה שאני יכול לקוות עד שאברח מהכלוב הזה, זה שלא תשברי רגל ותתחילי לצלוע.

כי אז זה יהיה משעמם כמו כולם.

ואת לא כזו, ואני לא כזה.

כי שנינו טורפים.