יפן היא קצת כמו כאב-בטן, זה משהו שאתה יודע שאם תאכל יכאב לך הבטן אחרי ולמרות-זאת אתה לא מוכן לוותר.
בשנת 1961 נכנסה אישה ללא שם ל-Aokigahara: sea of trees, "ים העצים" שנודע גם בשמו יער ההתאבדויות ביפן.
היא פתחה אוהל, פרסה על הרצפה תמונות של האנשים המעטים שידעו את שמה במהלך חייה ובדמעות ללא קול הורידה את נעליה, לא הייתה לה צידה לדרך - למקום אליו היא הולכת אין לה צורך בכך, היא יצאה יחפה מהאוהל אל בינות אינספור העצים ומאז נעלמו עקבותיה.
זהו תיאור טיפוסי של אחת ממאות ההתאבדויות ביער הידוע לשמצה ביפן, היער שאומרים שרדוף ע"י רוחות מיתולוגיות ומאז רדוף גם ע"י עשרות רוחות חדשות.
אם לא ידעתם, ביפן יש אנשים מיוחדים שכל תפקידם להיות מישהו שידבר איתך; כן, מה שאתם שומעים - אנשים שם הגיעו לרמות כאלה של בדידות שהם מוכנים לשלם למישהו רק כדי שידבר איתם והוא עושה זאת כמקצוע, מארח לבודדים חברה.
התאבדות היא משהו המוטבע עמוק בתרבות יפן - ולא מעט מתבסס על זה - קמיקאזי, חראקירי... באמנויות-הלחימה הסמוראיות ישנו מושג "סוטמי", שפירושו הקרבה; הוא בעצם אומר, אם בכל מכה שלך תתן את הכל, תמיד ישאר לך כוח למכה הבאה; וגם כאן זו ההקרבה שבאה לביטוי.
בסוף תקופת האדו כשכבר לא היה מגד מי להלחם, אותם סמוראים היו צריכים להצדיק את מעמדם איכשהו - אז כיצד מישהו שחי על החרב יכול להצדיק את קיומו כשהוא צריך להניח אותה?
הסמוראים ששנים התנהלו לפי הידיעה שמחר הם יכולים לאבד את הראש מאיזו קאטנה רק בגלל ריב על כבוד (ובדר"כ לא שלהם, אלא של אדונם), ידעו כמה החיים סופיים ולכן כשהגיעה העת להניח את החרב, הם הרימו את העט, או הקולמוס או כל דבר שיצור אמנות, רוח וישאיר אחריהם משהו כשהם ילכו לעולמם.
אך גם אז האמנות היפנית הייתה סאבי-וואבי; פילוסופיה שלמה המבוססת על הארעיות של הדברים - על זה שכלום לא נשאר שלם לנצח והכל חולף.
לא פלא שכאשר הסתיימה מלחמת-העולם השניה ובא אליהם אחד האמריקאים עם תורה שלמה שאומרת, אל תנסו להגיע לשלמות - תעשו כל יום צעד אחד בלבד כדי להשתפר, הם העניקו לתורה הזו שם קייזן (שיפור לטובה, מהמילה "זן") ואימצו את זה כחלק בלתי-נפרד מתפיסתם. הכל עובר, חפצים, טבע, בני-אדם, להכל יש תאריך תפוגה.
אז אחרי בליל הרעיונות האלה, נתמקד גם אנחנו ברגע הזה, לפני שיתקדם לו וברגע הזה נדבר על קינבאקו.
היפנים אוהבים כ"כ את פריחת עץ-הדובדבן, כי זוהי בדיוק תורתם - זה דבר כזה מושלם וטהור, אך גם הוא עונתי ולא נשאר לתמיד; ובעת שהעץ פורח בפעם השניה אלו כבר לא אותם פרחים, אלא חדשים, אחרים לגמרי מקודמם - אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים.
איני מתיימר להיות מאסטר בקשירה אירוטית יפנית (אני אידית מעדיף קשרי מלחים - אני חושב שזה הרבה יותר הולם את המדיום שלנו), אבל תיאוריה אני מבין היטב.
אם אנו מסתכלים על כל מה שראינו מעלה - כיצד כל התרבות היפנית מבוססת על ארעיות, אנו מבינים, שלא משנה כמה קשירה תהיה מורכבת, יפה או אמנותית, היא לעולם לא תשאר.
בניגוד ליצירות אמנות אלמותיות, שיושבות עד היום מוגנות מכל משמר במוזיאונים, או במרתפים של שושדי אמנות נאצים, קשירה כל מהותה, היא שבסוף, מתירים אותה ואף קשירה אינה זהה לקודמתה.
ביפן אומרים: "עדיף קופטאות מפרחים" - למה?
כי פרחים בסוף נובלים, אבל קופטאות לפחות משביעות אותך; או במילים אחרות, תהיה פרקטי.
המודליסטית הכי יפה תנבול לבסוף, אין אדם שיופיו נצחי ולכן אם להיות פרקטי - מה זה משנה כל החבלים האלה מסביב? כל המשחק הזה, הדבר הזה שגם ככה יסתיים מיד עם סוף הקשירה ולא ישאר ממנו זכר...
השליטה האמיתית לא באה מהפירוטכניקה (או יש שיקראו לה פשוט טכניקה) - היא מגיעה מהדבר הגולמי, היסודי, הגרעין. כל חומר שואף להצטמצם לצורתו הקטנה ביותר שהינה בעצם אנרגיה, סוג של שאיפה לחזור באמת להיות חלק מהמקור שלנו, איד עימו; הרי מה אנו בני-אדם? אנותנועה, תנועה של חלקיקים מניאטורים שאם היו מפסיקים לזוז בצורה מסויימת ולייצר את מה שאנו קוראים לו חומר, הם היו מתפזרים וכך גם אנחנו "מעפר באת ולעפר תשוב."
בסוף כולנו נחזור להיות חלק משלם גדול יותר, הן אך טבעי שאם אנו רוצים להתחבר באמת, במהות אחת לשניה, אנו צריכים לכוון ליסודות.
חניקה ביד חשופה, מבט ישיר בעיניים, איבר חודר בכוח לאיבר אחר, טיפות זיעה מתערבבות יחד, יריקה לפה, סטירה, אנחה ואז לחישה עמוקה באוזן... שליטה עוצמתית באמת לא צריכה גלגלי-עזר, אין מה לנסות להמציא את הגלגל מחדש
