lady writer

שתי מילים. זה כל מה שהספיק בשביל שאפרוץ בבכי שליש. אני בוכה, מייללת, צורחת. מתקפלת. כואב לי בחזה. כואב לי בבטן. זה כואב. אני לא משחקת אותה קורבן או מרעיפה על עצמי רחמים עצמיים (לא יותר מדי), אני יודעת שיש מצבים יותר גרועים משלי (גרתי איתם), פחות גרועים, וכל אחד מתמודד עם זה אחרת. אבל קשה לי להסביר איזה כאב ואיזו בדידות אני מרגישה כל שישי מחדש. בעיקר בערבי שישי בלעדיו. כל הזמן אמרתי לעצמי - זה מה יש. אלו הורייך. זו המשפחה שלך. את יכולה להתמודד ולנסות להנות ממה שיש או למחוק אותם. ומחקתי, לשנים רבות. וזה לא היה פשוט. אבל זה "נשכח" מהר מאד אל מול המשפחה המדהימה של האקס שלי. כל כך שונים משלי. אולי מעט חברי משפחה (בניגוד לשבט שלי), אבל כל כך מלוכדים וקרובים. וכל כך מנומסים ונחמדים. משכילים ומצליחים. אימי חושבת שהיא היחידה שעלתה מרוסיה בלי שפה ובלי יכולת לממש את המקצוע שלה ומאשימה הכל בזה. אז זהו, שזאת התקרבנות. כל כך מטומטם. אמו של האקס כל כך אהבה אותי, כל כך עטפה אותי. כל הזמן ניסתה להתקרב אליי, בדברים הקטנים והגדולים. לא לחצה, הקשיבה, ייעצה, תמכה, חיבקה, נישקה. אני לא אשכח את הבכי שלה, של אשת הברזל כלפי חוץ, כשנפרדתי ממנה בפעם האחרונה. זה חסר לי. ואין לי את זה. יש לי אב מטומטם ואגואיסט שמשחק איתי משחקי כוחות ולא מדבר איתי כחודש וחצי. יש לי אם שהרסה לי את הילדות, שתמכור את הנשמה שלה תמורת הגבר שלה ותשכח את צאצאיה (מה שקרה), אחת שטועה כל פאקינג פעם ובכל פעם כזו מנסה לזכות בך בחזרה. אני מתגעגעת לארוחות המשפחתיות עם האקס שלי. עם הסבים שלו, הוריו, אחותו ומשפחתה, והמשפחה הקטנה שאני והוא בנינו. אני לא מתגעגעת אליו, בהחלט לא. אני מתגעגעת לביחד. לנורמליות. לשעמום של השגרה. לשקט סביב השולחן. לצליל נקישת הכוסות. לאיחולים ולברכות. וזה משגע אותי שאני מתגעגעת לזה במשפחה אחרת, ולא בשלי. היה ניסיון שלה ושל בעלה, שכמובן לא צלח, וכל ארוחה כזו הסתיימה בצרחות ובריבים, זאת כמובן אם אנשים חיצוניים לא היו כי אז אימי הייתה צבועה למופת. שתי מילים שהזוגי אמר לי, ששברו אותי. ששוברות אותי כל שבועיים מחדש. אני מקנאה. אני כל כך מקנאה. בכל מה שלא קיבלתי. בכל מה שאני לא חווה. בכל מה שנראה כל כך טרוויאלי עבור כולם. וכל כך מעצבן ומעיק. וכולם תמיד מתלוננים ומקטרים שלא הצליחו לברוח מארוחת השישי. ואני... אני רוצה ארוחת שישי נורמלית.