מה שבאמת ממחיש כמה אני דפוקה, הקשרים שלי, כמה אני רגילה לחשוב ככה,
כמה הכל מעוות אצלי בראש,
כשמגיל אפס את מנוצלת ומשומשת על ידי הקרובים אלייך,
זה שאני מוכנה לחיות את כל זה מחדש.
להיכנע לך, להיות מובסת על ידך - האדון האכזר, המרושע והסאדיסט שאתה.
תמיד רטובה הייתי. בין הרגליים ובין האוזניים. רטובה ומלאת שנאה עצמית.
כשהדמעות היו זולגות... גם הכוס היה בוכה.
מגיע לך. מי יקח אותך בכלל. תספגי ותגידי תודה. את סתם ילדה טיפשה ושמנה. מגיע לך. את ילדה רעה.
את ילדה רעה פחדנית. הורסת כל דבר. כלבה מטומטמת. מתי תלמדי לסתום?
ידעתי שאחטוף. תמיד חטפתי. לפעמים יותר ולפעמים פחות.
אולם זה עדיין לא גרם לי לסתום. עדיין התנהגתי כמו ילדה טיפשה.
וכשסערת עליי עם כף ידך הגדולה, או הרגל הכבדה, או החגורה, או הנעל...
העמדת אותי במקום. כיווצת אותי וכיווצת אותי עד שלא הייתי כלל.
העיניים התכולות שלך בהרו עם אש גיהנום בהן. שרף לי להביט בהן. ושם כל כך אהבתי אותך.
כי עד כדי כך שרוטה. עד כדי כך מפגרת ודפוקה.
אני גם לא רוצה, לא רוצה לדעת משהו אחר. מבטלת כל דבר שלא מתקרב לזה. ממציאה בעיות ופערים.
שוטפת הכל בתירוצים. בהשוואות. משכנעת את עצמי שככה, זה לא אמור להיות.
אבל אני כבר לא יודעת איך זה אמור להיות.
אני רק יודעת אותי לרגליך, ואותך מושלי, מלכי ואלוהיי.
מתגעגעת.
לשטפי הדם. לפנסים. לשריטות. לצלקות.
מתגעגעת.
לחוקים. למשמעת. לרצועה הקצרה.
מתגעגעת.
כשלפעמים אתה פה... ולפעמים אתה לא... ולפעמים אתה כן... רק מתגעגעת יותר.
תמיד אהבת ילדות שבורות.
תמיד אהבנו לשחק בילדות שבורות. כמוני. כמוך.
אבל כנראה שאני... אותי שברו כבר יותר מדי. גם בשבילך