לא פעם אחת ולא פעמיים, פעלתי מתוך כאב בצורה אימפולסיבית וילדותית וזה נגמר רע. זה נגמר רע מאד.
התנהגתי כמו ילדה מפגרת. לא. הייתי, ילדה מפגרת שנתנה להשפלה ולצער להכריע אותה.
עשיתי דברים מכוערים. וזה כאב. לכולם. ניסיתי לכפר. אבל שנים עברו וזה תמיד בעיני רוחך ישאר.
שוב ושוב מטיח בי לקחת אחריות.
אחריות? עשיתי את זה. פעלתי מתוך מצוקה ולקחתי אחריות. איני מפילה את זה על אף אחד.
זה נעשה. מה עם האחריות שלך? חודשים של בואי לכי בואי לכי בואי לכי בואי לכי. לילות של פחד ואימה.
חפצים שמוטחים ונשברים. חברות מודאגות. פיטורים. דיכאון. כדורים.
זהו, הפעם הוא הולך להרוג אותי. הייתי חושבת כשהיית תולה אותי מהצוואר.
הפעם אני בטוח נחנקת למוות. עירומה ופתטית.
נזרקתי. שוב ושוב ושוב. התעברתי. וגם אז נזרקתי. הוחלפתי באחרת. ועדיין לא האמנתי.
שנה שלמה של נוגדי דיכאון ושיחות ושנאה ותיעוב עצמי.
אתה בכלל מבין כמה שיבשת לי את המוח?
כמה אני מושפעת על ידך? כמה אתה מושרש בתוכי? החיים לפני שהכרתי אותך, והחיים אחרי שהכרתי אותך.
וזה לא כל כך מסובך כשאתה לוקח ילדה בת 19, לא ככה?
אז הנה, אני לא יודעת משהו אחר. אתה עמוק בראש שלי. בנשמה שלי. במוח שלי. אותו דאגת לדפוק היטב.
שיחקת איתו כמו כדור. כיווצת, מעכת, לשת, זרקת, הקפצת.
אז איך לעזאזל אני יכולה להמשיך הלאה?
ובכל זאת, חזרת לחיי ונתת לי הזדמנות. אבא בא והילדה הקטנה חזרה. וזה היה חלומי. כמו צמר גפן ורוד.
אז זה לא כל כך עניין של לקחת אחריות על הטעויות שלי.
אתה ממשיך להאשים אותי בזה שאני רומנטיקנית ופנטזיונרית, בדיוק כמו שהייתי כשהתאהבת בי.
אבל כשההסטוריה חוזרת על עצמה.
ואני באמת לא מבינה. בן אדם רע אתה מביא להורים? בן אדם רע אתה מכניס לחיים של הבנות?
יותר מדי פעמים פעלתי מתוך פחד. מצוקה וכאב. של ילדה.
אתה שוב שוכח שזה מה שהייתי. שלא היו לי כלים להתמודד עם העוצמות החדשות האלה.
שלא היה לי אף אחד. שהיית המשפחה שלי. אבא שלי.
שסחפת אותי דרך הראש והנפש, עשית ממני שלך,
ובכל זאת הכאבת לי. לא תמיד בכוונה. אבל הדרך שלך, תמיד היה לה מחיר.
שוב ושוב עשית דברים שהכאיבו לי. וספגתי. וספגתי. כי זה אתה, אמרת. טייק איט אור ליב איט.
עד שכבר לא חשבתי. כאבתי כל כך. לחינוך שלך המתנתי. אבל בסוף החינוך נשכח. והיה רק טירוף.
כבר שכחת את הסנקציות שהחלת עליי. העונשים המייסרים. הלבד שלי מול זה שאתה דורש ממני אובדן גבולות.
להיות זונה חסרת עכבות זה כן אבל לדאוג לילדה בהתקף טטנרום מתמשך זה לא?
קל להאשים אותי בכך שאני הבאתי אותנו למקומות האלה. לריבים. לפחד. ללילות הלבנים. למשטרות.
אבל הייתי נערה שחווה ריבים. פחד. לילות לבנים. משטרות.
שתעשה הכל ותסכים להכל בשביל לא לאבד את אבא הגדול שלה.
הייתי בת 19 שהשלימה עם זה שהיא אשה מוכה.
היום אני בת 24 שתעזוב הכל בשביל לרוץ בחזרה ולהיות לך אשה, בהמה, מוכה.
כמה אבודה הותרת אותי בכל פעם כזאת.
שיבשת אותי. לקחת אותי בגיל 19 וגרמת לי לחשוב שככה אהבה אמורה להיות.
ציפית ממני לדברים שלא הכרתי ולא ידעתי. גם כזונה המדופלמת שהייתי. שכל כך אהבת. אז הבטחתי.
הבטחתי להיות טובה. הבטחתי להיות ממושמעת. הבטחתי להיות קשובה.
וכשלא היית לצידי, פעם אחר פעם נכשלתי. כי אתה למעלה, ואני תמיד תמיד למטה.
בכל פעם שאתה חוזר, שטחי או עמוק. אתה שואב אותי לשם.
והצדדים החשוכים נעלמים. אני רואה רק את האור והורוד. את האהבה הסוטה וחזקה והדפוקה שהייתה לנו.
והמשחקים המטונפים והפרועים שלנו. את הרעב הבוער. את השיחות המרגשות. את העירום המנטלי.
ואת איך שהתדר הדפוק שלי השתלב בתדר הדפוק שלך.
וכמה אני מוכנה לעשות בשבילך. לספוג למענך. אז. וגם היום.
אני תמיד אהיה הילדה הקטנה והסוטה של אבא. אני תמיד אקבל את אבא כשהוא חוזר.
אני תמיד אהיה זונה רעבה שתפתח רגליים לאבא. ותוציא לשון רטובה.
אבל אני לא מסוגלת יותר להישבר בכל פעם שאתה פה. ולא פה. ופה. ולא פה... כי לא נשאר ממני יותר כלום, פשוט כלום
אני רק רוצה שתהיה פה באמת. בשביל להישאר.
להיות הצעצוע שיצרת ממני. להתחפר בין רגליך הענקיות.
לנשום את זכריותך ולשכוח מהכל
אולי אני באמת ילדה רעה. הרי בחרתי בשטן. איך אתה אוהב לקרוא לעצמך שטן, אה?
